היום באוניברסיטה ראיתי שלט שמזמין להפגנת זעם בשבת עקב אישור חוק הרווחים הכלואים. זו דוגמה ומופת למה שניסיתי להצביע עליו בשני הפוסטים שכתבתי על התקבעות המחאה לשם מחאה וההימנעות משימוש בכלים שגם אשכרה יכולים להשפיע.
מדוע מי שמארגנים את ההפגנה לא ארגנו למשל מבצע שליחת סמסים לחברי הכנסת כדי שיצביעו נגד, או כל פעולה אחרת שתפעל למנוע את העברת החוק? למה לא להיאבק כשיש סיכוי? למה להתעורר לפעולה רק אחרי שהפור נפל? כנראה שזה המצב כשאוהבים לקונן בצוותא בהפגנות, ולא להשיג מטרות.
מתויק תחת Uncategorized
נתחיל בחידה: לקחת הלוואה בסך מיליון ₪ בריבית שנתית של 3%. אתה מחזיר לבנק 5,000 ₪ כל חודש: כמה חודשים יידרשו להחזיר את ההלוואה? כמה תשלם לבנק בסופו של דבר? התשובה בסוף הפוסט.
אם אין לך כיוון למציאת התשובה, אתה בחברה טובה. סקר חדש מעריך שכ-70% מהאוכלוסיה לא יודעים לחשב ריבית דריבית, כלומר ריבית שמצטברת על ריבית קודמת. ועכשיו חידה נוספת: מצא את פתרון המשוואה y=2x2+5x+3. אני יודע לפתור את זה רק כי בית הספר שלי הקדיש איזה שנתיים ללמד אותי את הנושא. אבל הוא לא השקיע יותר משיעור כדי ללמד אותי מה לעשות עם הכסף שלי – וזה במקרה הטוב.
מאז שסיימתי את התיכון השתמשתי בידע שלי על פתרון משוואות ריבועיות רק באוניברסיטה. בגדול, זה אחד הדברים הכי פחות שימושיים שלמדתי בחיים שלי. מאז שסיימתי את התיכון הייתי צריך להשתמש כל יום בידע פיננסי, זה אחד הדברים שמערכת החינוך העניקה לי הכי פחות. אולי זה מסביר למה אנשים לא מצליחים לחסוך.
הרבה מהעוסקים בענייני כלכלה מנסים לחפש תיאוריות קונספירציה בכל מקום. היה אפשר לחשוב שיש פה מהלך מכוון של הטייקונים, הממשלה הרעה והפקולטה למתמטיקה שנועד להפוך את כולנו לחסרי ידע פיננסי וכך למצוץ את כספנו עד הסוף. אבל נראה לי שהסבר כזה הוא גם הזוי, וגם לא עוזר בשום דבר.
בסופו של דבר, כמעט לאף אחד אין אינטרס שהאזרחים יהיו בעלי "אורינות פיננסית", כלומר יידעו להתנהל באופן מחושב, יכירו את המונחים ויהיו בעלי יכולת להתמקח על שכר, תנאים בבנק, תשלומים וכו'. לא הממשלה, לא העסקים, לא הבנקים, לא המורים – אף אחד מאלה לא ירוויח אם תדע יותר טוב מה לעשות עם הכסף שלך, רק אתה. ולכן, אף אחד מהם לא פועל להעניק לך את הידע הזה ברצינות, אלא כמס שפתיים.
ידרשו 277 חודשים כדי להחזיר את ההלוואה או 23 שנים וחודש אחד. הסכום הכולל שיקבל הבנק הוא 1,383,033 ש"ח, כלומר הבנק ירוויח 38.3% מסכום ההלוואה. x= -1, -1.5
מתויק תחת Uncategorized
התבשרנו השבוע שאיגוד העיתונאים החליט להעניק פרס על מפעל חיים לנחמיה שטרסלר. הבעיה היא שכבר כמה שנים טובות, שטרסלר אינו עומד בקריטריונים הבסיסיים של עיתונאות, ובמקום זה עוסק בעיקר בדמגוגיה.
לכבוד הפרס, החלטנו להעלות מהאוב כמה מהדברים שנכתבו בבמה אחרת על האיש ופועלו. בהמשך רטרוספקטיבי לפוסט הקודם, גם אלו קריאות במאמריו של שטרסלר, המנתחות את מהלכיו הדמגוגיים ברובם. הטקסט המקורי מבוא בגופן רגיל ולאחר כל כמה פסקאות מובאות הערות ביקורתיות בגופן מודגש.
בעקבות הענקת הפרס לשטרסלר, אני שוקל להגיש את מועמדותי לתחרות מיס טקסס.
הפוסט הזה הוא אוסף של פוסטים נפרדים שפורסמו בזמנו כל אחד בפני עצמו, לכן הוא מעט ארוך.
מצוקת הדיור אינה דבר חדש. מדי כמה שנים עולה הנושא לסדר היום הציבורי, והממשלה עומדת תחת מתקפה רבתי של "לעשות משהו".
לפני 40 שנה, בראשית שנות ה-70, התחולל אחד הגלים הללו. מצוקת הדיור היתה חריפה ושוועת הציבור עלתה השמימה. באותם ימים היה פנחס ספיר שר האוצר. לספיר היה פנקס קטן שחור שכולם חשבו שהוא מתייק שם את ההטבות שנתן למשקיעים שונים כדי שיקימו מפעלים בפריפריה, אבל לא. ספיר רשם בפנקס כל מיני סטטיסטיקות, כדי שיידע מה קורה במשק.
ספיר רצה לבדוק כמה דירות ריקות יש באזור המרכז, לכן פנה לחברת החשמל ושאל בכמה דירות מונה החשמל לא זז. להפתעתו התברר שמדובר במספר רב של דירות. הציעו לו להכפיל את הארנונה לאותן דירות, אך ספיר אמר שהוא לא מתכוון לפגוע בבעלי הדירות הריקות, כי זה לא יעזור. הוא הלך בכיוון הפוך – והודיע שלא יגבה מס הכנסה מהכנסות הנובעות מדירה מושכרת.
זו דוגמה טובה לדרך שבה יש לפעול על כוחות השוק כדי להגדיל היצע – בעזרת גזר ולא מקל. זו צריכה להיות גם מטרת המדיניות כעת: הגדלת ההיצע. כל פטנט אחר יסתיים בכישלון, אבל יש רבים שחושבים אחרת. נבחן כמה מהם.
מה שטרסלר לא מספר:
במשך שנים אחד הפתרונות של המדינה לבעיות הדיור היה הדיור הציבורי ובניה של מגורים על ידי המדינה. חברות הדיור הציבורי בנו עד לסוף שנות התשעים למעלה ממאה אלף דירות שהושכרו במחירים נמוכים לשכבות המוחלשות. דווקא שנות השבעים היו שנות שיא בבניה ציבורית של דירות!! ראו תרשים, וכתבה נוספת.
עוד על הדיור הציבורי:
1. דיור בר השגה
ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) וראש עיריית ירושלים ניר ברקת, רואים ב"דיור בר השגה" פתרון ראוי לבעיית הדיור. ברקת אומר שבכל פרויקט חדש צריך ש-20% מהדירות יהיו עד 100 מ"ר, ושמחירן יהיה נמוך ב-20% ממחיר השוק.
אבל איך הם יקצו את הדירות הזולות? הרי במחיר הנמוך ממחיר שיווי משקל, ייווצר עודף ביקוש. כלומר, 500 זוגות צעירים יבואו לקנות את הדירה, ורק אחד מהם יזכה. מי הוא יהיה? מקורב פוליטית? בעל מספר הילדים הרב ביותר? מי ששיחד את הפקיד? לברקת יש פתרון: העירייה תקבע. כלומר, הוא עצמו.
זה הפתרון האהוב על הפוליטיקאים, כדי שכולם ישחרו לפיתחם. ואולם זה פתח ברור לשחיתות, לאפליה ולשיקולים פוליטיים. זה גם פתרון שכלל לא מגדיל את היצע הדירות. זה אפילו מעלה מחירים, כי הקבלן ירצה לפצות עצמו על ההפסד בגין דיור בר-השגה, ויעלה את מחיר שאר הדירות. כך, על כל דירה אחת שתימכר בזול יחסית לזוג מאושר, יהיה זוגות ממורמרים רבים שישלמו יותר ויאשימו את ברקת, הורוביץ והממשלה בסבל הנוסף שנוצר. לכן מדובר בפתרון רע.
מה ששטרסלר שוכח לספר: דבר ראשון דיור בר השגה מתקיים בצורות שנות בערים הגדולות בעולם המערבי. מה, כולם טועים חוץ מנחמיה?!
כמו הרבה דמגוגים, שטרסלר הופך בעיה אחת לאחרת. הוא אומר שתהיה בעיה בהקצאת הדירות ואולי שחיתות. האם זה אומר שלא צריך לעשות את זה? שאי אפשר לפתור את הבעיות האלו? זה כמו להגיד שלא טוב לשים רמזורים כי יהיו אנשים שיעברו באור אדום.
שטרסלר טוען שהקבלנים יעלו את המחירים של שאר הדירות, הוא כמובן לא מעלה בדעתו שיכול להיות שהקבלנים יסתפקו בפחות רווח אם העיריות ינהלו מדיניות נחושה ולא תהיה לקבלנים ברירה. אבל בעולם של שטרסלר בד"כ אין מקום לפעילות נחושה מול בעלי ההון.
2. בנייה על ידי הממשלה
ח"כ דב חנין (חד"ש) רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולחזור לימים הטובים שבהם הממשלה בנתה שיכונים וחילקה אותם למקורבים. זה פתרון שגרוע יותר מההצעה של הורוביץ וברקת, כי ממשלה לא יודעת לבנות. היא תיבנה במקומות הלא נכונים, בגודל הלא מתאים, והשיכונים יעמדו כמציבות לאורך שנים. כך בדיוק קרה עם הבנייה של אריאל שרון בתחילת שנות ה-90.
מה שהממשלה כן יכולה לעשות זה לעודד בנייה באמצעות קבלנים פרטיים. היא צריכה לומר לקבלן: אם תבנה את הבית תוך שנתיים, תקבל מענק מכובד. לשם כך היא צריכה להפשיר קרקעות במהירות ולקצר את הליכי רישוי הבנייה. את שני השינויים האלה מנסה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבצע כבר שנתיים, אך עד כה נכשל. רשות המקרקעין החדשה עדיין לא קמה, וגם קיצור הליך השגת רישיון הבנייה תקוע עדיין בכנסת.
אם נתניהו לא יצליח להעביר בקריאה שנייה ושלישית את שתי הרפורמות הללו עד סוף מושב הקיץ שמסתיים בעוד כשבוע, אין טעם בשאר הדיבורים, כי בלי קרקע זמינה ובלי קיצור הליכים, הבנייה תמשיך להיות תקועה וההיצע ימשיך להיות מצומצם.
מה ששטרסלר לא מספר: שוב, הוא קושר בין שני נושאים שונים, הפקרת התכנון בתחילת שנות התשעים ומעורבות הממשלה כיוזמת בניה בשוק, ומנסה לשכנע ששניהם תמיד קורים ביחד. טוב, אחרי שהוא התעלם מהבניה הציבורית בכל השנים האחרות זה די קל בשבילו.
שטרסלר מספר לנו שביבי מנסה כבר שנתיים להגדיל את היצע הדירות באמצעות פישוט הבירוקרטיה. אבל הוא שוכח שיש למעלה מ-160,000 (!!) דירות מאושרות לבניה, שלא נבנות כי הקבלנים מעדיפים לחכות שהמחירים יעלו!
והוא גם שוכח להגיד שהחוק שהוא וביבי מתפארים בו הוא בדיוק חזרה על המעשים של ממשלת שרון אותם הוא מגנה! לקריאה נוספת
3. פיקוח על שכר הדירה
זהו הפתרון הכי פופוליסטי שיש, וח"כ מירי רגב (ליכוד) אימצה אותו אל ליבה. היא מציעה שהממשלה תוציא מחירון שיקבע את שכר הדירה המקסימלי לכל דירה, לפי מיקומה וגודלה. אם השוכר יידרש לשלם יותר, הוא יפנה בתלונה לחברת עמידר או למשרד השיכון שיפעלו נגד המשכיר.
זה פתרון כה הזוי עד שקשה להחליט מהיכן לתקוף אותו. הרי דמי שכירות נקבעים לפי אינספור מרכיבים: ממצב הדירה, כיווני האוויר, הרעש הסביבתי ועד הפרצוף של המשכיר. אז איך אפשר להכניס את כל זה למחירון?
ואולם נניח שזה אפשרי. אך אז ייווצר תור אינסופי לדירות, כי דמי השכירות יהיו נמוכים ממחיר שיווי משקל. בדיוק כמו שהיה בבריה"מ לשעבר. שם המחירים היו מפוקחים ונמוכים, אך התורים היו ארוכים, ההיצע נמוך, האיכות איומה והשחיתות חגגה.
כל כלי הדמגוגיה של שטרסלר נשלפים אל מול הדבר שהוא הכי חושש ממנו – פיקוח!
דמגוגיה במיטבה: שטרסלר לוקח הצעה אחת, כנראה לא הכי טובה, מתוך אוסף עצום של אפשרויות לפיקוח על שכר הדירה ומגחיך אותה. ככה הוא מנסה לשכנע שהרעיון של פיקוח על שכר דירה הוא הזוי למרות שהוא מתקיים בערים רבות בעולם.
וכמובן, חוזרים לסיפורים מברית המועצות. טוב שלא שמענו הפעם על התור לנעליים בחורף. הרי ברור שניו-יורק, בה יש פיקוח על שכר דירה בחלק מהדירות, היא רוסיה הסובייטית!
4. ביטול המע"מ
גם זה פתרון שנשמע מצוין. הוא לא עולה כלום. מורידים את המע"מ והמחיר יורד ב-16%, ובא לציון גואל. ואולם מאין יבוא הכסף החסר בקופת המדינה? ומדוע דווקא דירות?
הנה, למשל, ראש אופוזיציה, ח"כ ציפי לבני, אמרה באחרונה בוועידת התעשייה והמגזר הקיבוצי, ש"צריך לבטל את המע"מ על המים". טוב, אז יש לנו כבר שני מוצרים שראוי לבטל את המע"מ עליהם – דירות ומים. ומה עם מחשב לילד? ומוצרי חלב? הם פחות חשובים?
לעומת זאת, ראוי לקצץ את המיסוי המיוחד המוטל על דירות. יש לבטל את מס הרכישה, כי הוא מקשה על מעבר דירה, מקטין ניידות ופוגע בצמיחה.
עוד דמגוגיה: האם לנהל דיון רציני בשאלות של מיסוי? לא, מה פתאום! פשוט נחזור לסיפורי הסבתא וההגחכה על פטור ממס למחשב לכל ילד ומוצרי חלב.
5. פיצול דירות
זה רעיון נכון, כי מדוע אפשר שבדירה מסוימת תגור משפחה בת ארבע נפשות, אך אי אפשר יהיה לחלק את הדירה לשתיים, כך שבכל חלק יגור זוג צעיר? זה לא מגדיל את הצפיפות ולא את הנטל על השירותים.
אין סיבה שלא לאפשר פיצול של דירות גדולות, למשל בצפון תל אביב – בשיכון ל' או בשיכון בבלי – שם גרים קשישים שלא צריכים את כל הדירה הגדולה לעצמם. כך ניתן להוסיף מאות דירות בקלות ובמהירות. אבל ראשי הערים לא מעוניינים בכך, כי הם רוצים משפחות עשירות, ולא זוגות צעירים, עניים, שיכולים לשכור רק דירה מפוצלת.
בעצם, ראשי הערים לא רוצים שום דיירים נוספים. הם רוצים מפעלים, שטחי מסחר ומשרדים, שיתנו להם ארנונה ענקית אך יצרכו מעט שירותים.
מידי פעם הוא גם צודק. אבל חבל שרק מידי פעם.
6. בנייה לגובה
בנייה לגבה היא פתרון מצוין. מדוע לא איפשרו, למשל, ברמת אביב החדשה לבנות 20-30 קומות לגובה ואישרו רק שמונה קומות? וכך בשכונות המשתלה ותל ברוך צפון התל אביביות, וכך ברמת גן וגם בגבעתיים. ומדוע אי אפשר לבנות בפרויקטים של פינוי-בנוי 20 קומות לגובה? מדוע תמ"א 38 מאפשרת הוספת קומה אחת בלבד, כאשר אפשר להרוס את הבניין הישן בן השלוש-ארבע קומות ולבנות תחתיו בניין בן 20 קומות?
כלומר, יש מה לעשות. אך הממשלה צריכה לשים לב שפתרונות נכונים הם רק אלה שמגדילים את היצע הדירות. כל השאר זה רק פופוליזם זול.
מה שטרסלר לא מספר לכם? שבניה לגבהים גבוהים מאוד היא בעייתית, כי היא גוררת עלויות תחזוקה אסטרונומיות שרוב הציבור לא מסוגל לעמוד בהן. מעליות חזקות, מגבירי לחץ מים ועוד. אז נכון שעדיף לבנות 10 קומות ולא ארבע, אבל 20 זה כבר לא אותו הסיפור.
וכרגיל לסיום, המנטרה החביבה על הדמגוגים – כל השאר זה רק פופוליזם זול!
המאמר מתאריך 26.7 בעיתון הארץ.
במוצאי שבת שעברה נשלח לחזית הנשק הסודי של הליכוד: השר משה כחלון. כחלון דיבר באמפתיה על מחאת האוהלים, אמר שהוא מבין את המוחים ומזדהה אתם, ואף הוסיף שבתוך ארבעה ימים יבוא ראש הממשלה עם סדרת פתרונות. אלא שההבטחות של כחלון לא עזרו, וההפגנה באותו ערב בתל אביב הצליחה מעל ומעבר לציפיות של המארגנים. כי למחאת הדיור יש בסיס מוצק, והרגשת המעמד הבינוני שהשלטון פשוט עושק אותו מגובה בעובדות איתנות.
נתחיל בדיור. מחירי הדיור באמת זינקו בשלוש השנים האחרונות. בתל אביב הם עלו ב-64%, כך שכדי לקנות דירה ממוצעת צריך לשים בצד 143 משכורות (ברוטו!), שזה 12 שנות עבודה, שזה מטורף. הבעיה היא, שצעירי שדרות רוטשילד מתנגדים לכל הצעה היכולה לשפר את מצבם.
הערת המערכת: שימו לב, תכף זה מתחיל ותוך השימוש בטכניקה דמגוגית מהשיעור הראשון: סמן את כל מי שאתה נגדם כקבוצה אחת, הומוגנית, בעלת תוכנית סודית, "גלה" לקהל הקוראים מה הם בעצם רוצים בלי להביא הוכחות ותוך כדי ערבוב בין גופים שונים, נושאים שונים והצגה שטחית של כולם. בואו נעקוב אחרי זה צעד אחר צעד.
הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש לעשותו הוא לפרק את מינהל מקרקעי ישראל. יש לחסל את הדינוזאור האחרון הזה, שהוא הגורם המרכזי לעליית מחירי הקרקע והדירות. המינהל, מונופול ארכאי, המחזיק ב-93% מהקרקע, משחרר קרקעות בקמצנות, במטרה להשיג את המחיר המרבי. במקום להמשיך בספסרות זו יש לאלץ את המינהל למכור את כל קרקעות המדינה שברשותו לציבור הרחב; כלומר, להפריט את הקרקע ולהפוך אותה לגורם ייצור חופשי.
שוב, שטרסלר מתעלם מכך שיש דירות מתוכננות לבניה שלא נבנות בגלל אינטרסים של הקבלנים. בעולמו של נחמיה השוק החופשי הוא תמיד טוב והממשלה תמיד רעה. והעובדות לא משנות, גם לא מה שמלמדים בבי"ס לכלכה אחרי שנה א'.
די שהמינהל יכריז על מדיניות חדשה כזאת, ומיד מחירי הקרקע יירדו, ואתם גם מחירי הדירות. אבל אנשי האוהלים ברוטשילד שונאים הפרטה ומתעבים את השוק החופשי. הם רוצים שהמדינה תשלוט בקרקע, ואינם מבינים שהם משלמים על כך מיליארדים.
הנה זה מגיע במלוא עוצמתו, מבחינה נחמיה כל "אנשי האוהלים" הם אותו הדבר והוא עצמו יודע בדיוק מה הם רוצים. למרות שכל מי שביקר במאהל ברוטשילד ובמאהלים אחרים יודע שהוא מורכב מהמון קבוצות שונות ושרוב מה שעושים שם כל היום זה לדון בנושאים השנויים במחלוקת. אבל נחמיה ישחיר את פניהם עם העובדות??
ובכלל, העיתון שבו נחמיה עובד פרסם היום סקר ש-87% מהציבור תומך במאבק. כלומר כמעט כולם, כולל תומכי השוק החופשי שהבינו מה שנחמיה שטרסלר לא הבין מעולם – השוק החופשי לא יכול לפתור את כל הבעיות. האם נחמיה לא קורא את העיתון שבו הוא עובד??
הדבר השני שיש לעשותו הוא לבצע רפורמה בהליכי התכנון והבנייה. יש להבין, שוועדות הבנייה השונות מעכבות מתן אישורי בנייה בשנתיים תמימות, וזה מייקר מאוד את הדירות. אבל גם כאן, צעירי רוטשילד מתנגדים לרפורמה. הם דווקא אוהבים את הארגונים הירוקים המגישים התנגדויות לרוב ותוקעים את תוכניות הבנייה לשנים רבות. גם זו סיבה לעליית מחירי הדירות.
אולי נחמיה ישמח לגור ליד תחנה מרכזית בה עוברים אלף אוטובוסים ביום? אולי הוא ירצה לגור על קרקע מזוהמת? כנראה שאיפה שהוא גר, לא צריך את עזרת "הארגונים הירוקים" כי כשיש מספיק כסף אפשר לקנות דירה באזור בלי זיהום…
הצעה נוספת שיכולה להגדיל את היצע הדירות, וכך להוזיל את מחירן, היא בנייה לגובה. מדוע לא לאשר בניינים גבוהים, בני 20-30 קומות, במקום 8-9 קומות המאושרים כיום? מדוע לא לתת זכויות בנייה נדיבות ל"פינוי-בינוי" באזורי העיר השונים, כדי שיתאפשר לבנות 20-30 קומות לגובה? אלא שאנשי רוטשילד מתנגדים גם לכך. לדבריהם, מדובר בפגיעה במרקם העירוני ובהגדלת הצפיפות, וכל זאת למרות העובדה שתל אביב צפופה פחות מלונדון, למשל. מאותה סיבה בדיוק הם גם מתנגדים לפיצול דירות גדולות בתל אביב, מהלך שיכול להוסיף באופן מיידי מאות דירות.
נחמיה כנראה לא חי בתל אביב, הוא לא יודע שהשירותים העירוניים קורסים בכלל תכנון לא נכון של העירייה. שינסה למשל למצוא גן ילדים. אבל שוב – הוא מאשים את "יושבי האוהלים" בלי להביא ראיה אחת לדעות שלהם, אפילו לא ציטוט. למה צריך עובדות כשאפשר לכותב סתם? הנייר סובל הכל.
החבר'ה ברוטשילד גם אינם רוצים להבין את הקשר בין תמיכה שלהם במסתננים הלא חוקיים מסודאן לבין המחסור בדירות זולות בדרום תל אביב. פעם הם היו יכולים לשכור דירה במחיר נמוך בדרום תל אביב או בשכונת התקווה. היום הדירות הללו נתפסו בידי עשרות אלפי מהגרי עבודה מאפריקה, שנגדם הם לא יגידו מלה.
דמגוג אחד נכנע לדמגוג אחר: שוב, נחמיה טוען שהוא יודע "מה האנשים באוהלים רוצים", אבל לא מביא שום הוכחה. דבר שני, הוא מאמץ את שקרי משרד הפנים שמסרב לבדוק את בקשות הפליטות של מבקשי המקלט.
ומה בדבר הקשר בין סלילת עורקי תחבורה חדשים לבין מחיר הדירות בתל אביב? אף אותו תושבי האוהלים מסרבים להבין. הם התנגדו, למשל, לסלילת כביש מספר 6, שקיצר מאוד את הדרך לפריפריה ואיפשר לרבים לגור ביקנעם או בקרית גת ולעבוד בתל אביב. בלי הכביש הזה היו מחירי הדירות בתל אביב גבוהים עוד יותר.
מי התנגד לכביש 6? מתי, לפני 10 שנים? דפני ליף? ה"ארגונים הירוקים"? – באופן בוטה במיוחד שטרסלר ממשיך בשטיק שלו מתחיל המאמר, לסמן את כל יובי המאהל כגוף אחד שהוא "יודע מה הם רוצים" בלי להביא הוכחה אחת. ודמגוגייה נוספת בקטנה: שטרסלר הופך את ההתנגדות לכביש 6, כביש שמשרת רק מי שיכול ממילא לקנות אוטו, להתנגדות לתחבורה בכלל. לא משנה שרוב מי שהתנגדו להקמת כביש 6 הם התומכים הגדולים ביותר בתחבורה ציבורית, כזו שמשרתת את כל שכבות האוכלוסיה, ולא רק את מי שיכולה לקנות אוטו ולשלם על דלק.
אם נרחיב את היריעה ונדבר על הנטל הכבד המוטל על המעמד הבינוני, נגיע במהירות למחוזות רגישים. כי אצלנו האוכלוסייה החרדית גם אינה עובדת וגם מקבלת מיליארדים מהשלטון, כולל דיור מסובסד. כי אצלנו המתנחלים זוכים לדיור זול במיוחד, לכבישים רחבים וליישובים פורחים העולים מיליארדים. כי אצלנו יש תקציב ביטחון אדיר, שהוא תוצאה של אי רצון להגיע להסדר. ואת כל זה מישהו צריך לממן, והמישהו הזה הוא: המעמד הבינוני.
שוב, לפעמים הוא צודק. אבל למה כל כך הרבה שטויות ודמגוגיה לפני? אולי הוא מפחד?
יובל שטייניץ יכול לבוא בטענות רק לעצמו. במשך שנתיים הוא חוזר ומספר לציבור עד כמה המצב נפלא, עד כמה הצמיחה גבוהה, עד כמה האבטלה נמוכה, עד כמה מצבנו טוב יותר מאשר באירופה הדוויה. עד שהציבור הפנים והחל לשאול: אם המצב טוב כל כך, איך זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש?
מאמר זה דמגוגי פחות מקודמיו, אך שטרסלר לא מצליח להשתחרר ממנהגיו ולכתוב מאמר פשוט וישיר, נקי מתעלולים רטוריים. הנה כבר בפסקה הראשונה הוא רומז שה"תחושה" של רבים בציבור שאינם מצליחים לגמור את החודש נובעת מהתרברבות של שר האוצר, ולא חלילה מהמצב האובייקטיבי של האזרחים.
במשך אותן שנתיים ניסינו להסביר לשטייניץ, שאין זה מתפקידו לטפוח לעצמו על השכם. ניסנו לומר לו, שהוא בונה ציפיות אדירות, שבסוף יתפוצצו לו בפרצוף. כתבנו לו, שהתפקיד שלו הוא להיות נביא זעם, שתפקידו לדבר על הקשיים, על הסכנות ועל המשברים האורבים לנו מעבר לפינה – ויש כאלה. הסברנו לו, שהוא צריך להיות "הגזבר הרע", שכל הזמן דורש קיצוצים והתייעלות וגם מבצע רפורמות חשובות. ואז מי שעלול להיפגע יפנה את כל הלחץ הציבורי למאבקים נגד אותם צעדים – ולא לתוספות והרחבות.
לפחות פה שטרסלר מציג את דיעותיו הרגילות ללא כחל ולסרק – לקצץ תמיד!
אפילו הוכחנו לו, שאם ינהג כך יספוג אמנם ביקורת במהלך הקדנציה, אך כשהיא תסתיים ייווכחו הכל לדעת שהוא עשה את הדברים הנכונים כי מצב המשק יהיה טוב, והוא יקצור את הפירות. אבל שטייניץ אינו מסוגל לדחות סיפוקים. לא מסוגל להתאפק. הוא היה מוכרח לספר כמה הוא מוצלח ומבין בכלכלה יותר מכולם. אפילו יותר מסטנלי פישר. עד שהגיע יום התשלום.
היום המעמד של שטייניץ בשפל חסר תקדים, וכך גם של משרד האוצר. הכי מצחיק הוא התקציב הדו-שנתי, ששטייניץ דיבר עליו בלא הפסק, באופן אובססיבי, בכל מקום ובכל נקודת זמן. הוא סיפר שבעולם אוהבים את התקציב הדו-שנתי ועומדים לאמץ אותו. אבל בינתיים לא שמענו על שום חברה עסקית ולא על שום מדינה שאימצה את התעתוע. גם אצלנו התקציב הדו-שנתי נהפך לבדיחה. הרי אין לנו תקציב סגור אפילו לשנה אחת. גם לא לחודש. הנה עכשיו מתכוונים לבצע בו מהפכה של ממש.
לפני שבועיים, בלחץ ההפגנה הגדולה הראשונה, נשברו כל חוקי התכנון והתקציב, ושר האוצר נגרר על גחונו כדי שיסכים לתוכנית דיור מוזרה, שאיש אינו יודע מה עלותה, שגובשה רק למען מסיבת עיתונאים. אגף התקציבים התנגד לרוב הסעיפים, ובעיקר ל"מחיר למשתכן", אך איש לא ספר אותו. אודי ניסן, ראש אגף התקציבים, הוא כה חלש, עד שמנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, פשוט לקח את מקומו והוביל את התוכנית המוזרה. גם ההתנגדות של שטייניץ לא עשתה רושם על איש.
שטרסלר טוען שביבי הכריח את משרד האוצר לשלוף מהשרוול, במקום לעבוד באופן מסודר, כמקובל במשרד. הבה ונראה מה כותבים אבי בן בסט (מנכ"ל האוצר לשעבר) ומומי דהן על הדרך בה משרד האוצר מציג רפורמות לממשלה ולכנסת:
"כל הרפורמות מתוארות בצמצום רב, בדרך כלל בעמוד או שניים. התיאור לקוני מאוד ומתייחס לתיאור ההחלטות שהממשלה אמורה לקבל. הוא מורכב מדברי הסבר כלליים ביותר. לעתים ההסברים טכניים בלבד ולעתים רציונל והיתרונות של המהלך מוצגים בצורה תמציתית. הנימוקים הם ברמה אינטואיטיבית, ברוב הנושאים אין השוואות בין-לאומיות. כמו כן, אין ניתוח של השפעות לוואי חיוביות ושליליות, בחלק מהמקרים משום שהמציעים לא ערכו ניתוחים מפורטים יותר, ובחלק מהמקרים בשל מספר ההצעות הרב."
" גם התכניות לייעול המגזר הציבורי או לצמצומו מוצגות בקיצור נמרץ, בדרך כלל בעמוד אחד או שניים. המפתח לבחינת תכניות חדשות הוא תרומתן לחיסכון בתקציב המדינה מצד אחד, ופגיעתן הפוטנציאלית ברווחת הציבור מצד אחר. למרות זאת בחלק גדול מהתכניות אין החיסכון התקציבי מוצג כלל. יתרה מזו, גם לגבי תכניות אלה אין כללי דיווח אחידים. בחלק מהמקרים אין ציון של העלות התקציבית הכרוכה ביישום התכנית."
בתחילת השבוע הגיעה הפאניקה במשרד ראש הממשלה לשיאה, ומחיר הבנזין הוקפא. עכשיו נתניהו מודיע על הקמת "צוות שרים" להידברות עם המפגינים כדי למצוא פתרונות להקלת הנטל, תפקיד שבאופן מסורתי היה בידי האוצר. מה הפלא, שמנכ"ל האוצר, חיים שני, מודיע על התפטרותו ושטייניץ מרגיש כמי שחטף עוד סטירה בפומבי?
מה שנכון נכון.
הסכנה מחולשת האוצר היא, שחלוקת התופינים לציבור, כדי להשקיט אותו, תתגבר, מה שיגרום לפריצה תקציבית העלולה לדרדר את המשק למשבר מאקרו-כלכלי. כי כאשר ריח הפחד באוויר, התביעות מכל עבר רק הולכות וגדלות. האמת היא, שכבר עכשיו קשה למנות אותן. חוץ מתוכנית הדיור שאיש אינו יודע כמה מיליארדים תעלה, ניתנה גם הנחה של 50% בתחבורה הציבורית לסטודנטים, הוקפא מחיר הבנזין, הוכפל מענק החימום לקשישים, ניתנה הנחה של 50% לעגלות ילדים בתחבורה הציבורית, שכר השוטרים הועלה, והועברו עוד 300 מיליון שקל למפוני גוש קטיף, לאחר שכבר סחטו מהמדינה 7.4 מיליארד.
שטרסלר מתייחס להבטחות שהופרכו באוויר על ידי ביבי כעובדות תקציביות מוגמרות. לפחות הוא מדה בכך שאף אחד לא יודע כמה יעלו הפתרונות למצוקת הדיור. זה מתיישב עם זה שהסתבר השבוע שהמספר 60 מיליארד הוא פשוט המצאה.
פעם, במצבים דומים, היה אגף התקציבים עומד בפרץ ובולם הצעות פופוליסטיות. אבל תחת ניסן האגף נחלש מאוד, והוא בעצם לא מורגש. פעם היה שר אוצר שהיה דופק על השולחן ואפילו מאיים בהתפטרות אל מול חלוקת הטבות בלי חשבון תקציבי. שטייניץ הוא אדם ישר ואינטליגנטי, בעל כושר לימוד. האם יוכל להסיק את המסקנות הנכונות?
כי אצל שטרסלר, בסופו של דבר, המטרה של תקציב המדינה היא להישמר בתוך הכספת, לא לפתור בעיות חברתיות באמצעות משאבים ציבוריים.
המאמר המקורי אינו זמין ברשת, מעניין למה. זה קישור לעותק השמור של גוגל.
במסיבת העיתונאים שכינס שלשום נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, הוא תירגם מאנגלית את האמירה: "לכל בעיה מסובכת יש פתרון פשוט, אך הבעיה היא שהפתרון הפשוט אינו נכון". זה בעצם מה שקורה כעת במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, ולא רק שם. מכל עבר אנחנו שומעים על פתרונות קסם שיפתרו את כל הבעיות במהירות הבזק, אלא שמדובר בפתרונות שווא שרק יזיקו.
בימים האחרונים מסתובבים בתקשורת ובאינטרנט מסמכים רבים של אנשי המאהלים ושל אחרים ובהם הצעות לפתור את המשבר. מדובר במסמכים מעמיקים המתייחסים לבעיה באופן מורכב. אבל שטרסלר ממשיך לטעון כי המוחים רוצים "פתרון פשוט ומוטעה". טוב, כשהעובדות מפריעות פשוט מתעלמים.
אסור לשכוח שבמשך 50 השנים האחרונות אנחנו עוברים באופן הדרגתי משוק סוציאליסטי, המנוהל על ידי הממשלה, לשוק תחרותי, המנוהל בעזרת כוחות השוק תוך כדי התערבות ממשלתית – וזה עשה לנו רק טוב. רבים כבר הספיקו לשכוח שרמת החיים עלתה מאוד בשנים אלה, שישראל לא התמוטטה במשבר הגדול של ספטמבר 2008, ושהצמיחה כיום מהירה והאבטלה מסתכמת ב-5.7% בלבד. זה לא היה קורה בכלכלה סוציאליסטית. זה קרה בעזרת מגזר פרטי חזק שצמח והתפתח, לאחר שהמדינה הבינה שאינה מסוגלת לנהל עסקים, ולכן הפריטה מפעלים ממשלתיים כושלים. ראו, למשל, את בזק הממשלתית והמיושנת מול בזק הנוכחית, הפרטית והמתקדמת – שמספקת קו טלפון בתוך יום, לעומת תור של שבע שנים בעבר.
ואולם, כעת רוצים במאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב לסובב את הגלגל אחורנית, ולהחזיר אותנו אל הסוציאליזם המיושן, שלא קיים באף מדינה באירופה. הם רוצים מהפכה סוציאליסטית, שתחזיר את השליטה במשק לידי הממשלה – משהו כמו מה שהיה בברית המועצות לשעבר, שם הושג השוויון האולטימטיבי: כולם היו עניים מרודים. בעצם, לא כולם – האליטה המפלגתית חייתה בעושר מופלג על חשבון העם, שהתבוסס בעוני.
אוי, איפה להתחיל?
א. שטרסלר קובע כי "זה לא היה קורה בכלכלה סוציאליסטית". פעם אחרונה שבדקנו הוא אינו נביא. אבל יתרה מכך, רוב דרישות המוחים שואבות השראה ממדינות אירופה ובמיוחד סקנדינביה, לא מאיזו "דמוקרטיה עממית" משנות השבעים. אבל אצל שטרסלר המוחים רוצים "סוציאליזם". המדינות המהוות השראה לדרישות הן דוגמה ומופת לכלכלה חזקה, רמת חיים גבוה ושיוויון.
זהו מקרה פרטי של הטריק הדמגוגי הידוע בו שטרסלר משתמש רבות, כל מה שלא מתאים לתפיסת העולם שלו הוא סוציאליזם או קומוניזם, אין אפשרות אחרת: משהו כמו מה שהיה בברית המועצות לשעבר.
ב. שטרסלר כותב "רבים כבר הספיקו לשכוח שרמת החיים עלתה מאוד בשנים אלה, שישראל לא התמוטטה במשבר הגדול של ספטמבר 2008, ושהצמיחה כיום מהירה והאבטלה מסתכמת ב-5.7% בלבד." בחירת נתונים מניפולטיבית היא אחת מהאומנויות העתיקות של הדמגוגיה. נראה שנחמיה לא קרא את הדו"ח של מרכז טאוב שפורסם אתמול, מרכז שבראשו עומד אחד מכלכלני המאקרו הבכירים בישראל. הדו"ח מראה שנתוני האבלטה אינם מספרים את סיפור של המשק הישראלי. הסיפור הנכון הוא:
דו"ח טאוב מצייר תמונה של חברה שאינה מצליחה להיעזר בנקודות החוזק שלה על מנת לעלות על מסלול עקבי של התקדמות כלכלית וחברתית. לדעת מחברי הדו"ח, הסיבה לכך היא היעדר תכנון ותעדוף באופן שבו מנצלת הממשלה את תקציבה. לפי הדו"ח, כספי המדינה אינם מושקעים בייצור מערכת בריאות יציבה ושוויונית והכסף הרב שמושקע במערכת החינוך אינו מנוצל באופן נכון וכך, למרות השקעה גבוהה יחסית בחינוך, הישגי התלמידים נמוכים בכל קנה מידה עולמי.
ג. שטרסלר מספר הרבה פעמים את הסיפור על בזק. אבל הוא שוכח שני דברים. הראשון הוא שאם אתה מביא כל פעם את אותה הדוגמא, כנראה שיש לך רק דוגמא אחת בשרוול. השני הוא שבמקביל להפרטה של בזק חל שינוי טכנולוגי מהפכני בשוק התקשורת, והוא שאיפשר את התחרות בין בזק לחברות תקשורת אחרות. אם היו מפריטים את בזק לפני כן היא הייתה פשוט מונופול בבעלות פרטית כי אף אחד לא היה יכול להתחרות בה מסיבות טכנולוגיות, מה שנקרא מונופול טבעי. את זה מלמדים בשנה ב' בכלכלה, אולי שטרסלר לא התמיד עד לשם.. והאמת היא שהעברה של מונופולים לידיים פרטיות זה בדיוק מה שהמדינה עשתה ברוב ההפרטות המהוללות שלה, שלא השיגו אף תחרות אלא רק עוד כסף לטייקונים. בואו נראה מה חושב המייסד של דה-מרקר, המקום בו פורסם המאמר של שטרסלר, על הפרטה בישראל עד כה:
אחת הסיבות לריכוזיות במשק הישראלי היא הדרך הגרועה שבה בוצעה ההפרטה בישראל. ההפרטה, שאמורה להיות אמצעי להגברת תחרות, פריון, חדשנות, לשיפור השירות ולהאצת המשק – נהפכה למטרה בפני עצמה. בחלק מהמקרים, ההפרטה הסיגה לאחור את המטרות הכלכליות שלשמן לכאורה בוצעה. גם המקרים של הפרטות בזק ואל על לא שונים מהותית. הגברת התחרות, אם היתה כזאת, בוצעה לפני ההפרטה – בעוד ההפרטה עצמה לא הניבה כל תועלת כלכלית אמיתית למשק בהגברת היעילות, הפריון והחדשנות.
לפחות עכשיו אנחנו יודעים שבדה-מרקר הכותבים אכן נהנים מחופש מערכתי..
לא רוצים רפורמה
העלייה החדה במחירי הדירות בשלוש השנים האחרונות היא תוצאה של תנועת מספריים. מצד אחד הוריד נגיד בנק ישראל את הריבית לרמה הנמוכה בהיסטוריה מיד לאחר המשבר העולמי של ספטמבר 2008, והציבור, שמאס במניות, החל לקחת משכנתאות זולות ולרכוש דירות. כך נוצר הלחץ מצד הביקוש.
במשק נורמלי, שבו הקרקעות מופרטות ומוחזקות על ידי הציבור – כמו באירופה, כמו בארה"ב – צד ההיצע היה מגיב. בעלי הקרקעות היו מוכרים את הקרקעות שברשותם תוך עליית מחירים סבירה – והמשבר היה נמנע.
אבל אצלנו מחזיק מינהל מקרקעי ישראל ברוב הקרקע (93%), והוא גוף ביורוקרטי ומיושן, שכבר שנים רבות לא משווק מספיק קרקע וגם לא דואג לדחיפת התוכניות שלו בוועדות התכנון המחוזיות. בנוסף, ועדות התכנון לא עושות את מלאכתן. תוכניות שמגיעות אליהן נתקעות במשך שנים, וכך נוצר, מהצד השני, מחסור עצום בקרקע מתוכננת. זו
הסיבה לזינוק האדיר במחירי הדירות – הרי מחיר הקרקע מהווה 30%-50% ממחיר הדירה.
כמה הערות:
ראשית שטרסלר ממשיך בעקביות להתעלם מכך שהאיטיות בתכנון ובשיווק היא רק אחד מהגורמים למחסור בדירות. שוב נזכיר כי קיימות מעל 160,00 דירות מאושרות שאפשר להתחיל לבנות מחר בבוקר אבל הקבלנים לא בונים, כי המחירים לא גבוהים מספיק.
שנית, כולם מדברים על העיכובים בתכנון אבל אף אחד לא אומר למה. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא שהועדות סובלות מתת תקצוב ואין להן אפשרות להעסיק כמות גדולה של אנשי מקצוע שיבדקו את התוכניות. ומה הפתרון של שטרסלר וביבי? לאפשר תכנון ראוי ולתקצב אותו בהתאם? לא! להקים מנגון עוקף תכנון, הוד"לים, שפשוט יאשר מה שבא לו.
ואולם, אנשי האוהלים מתנגדים לפתיחת השסתומים האלה. הם מתנגדים לרפורמה במינהל שמוביל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במטרה להפוך את המינהל ל"רשות מקרקעין" שתציף את המדינה בקרקעות. מובילי המחאה גם מתנגדים להעברת חוק הווד"לים (ועדות דיור לאומיות), שמטרתו לזרז את תהליכי התכנון והבנייה, במטרה לחלוץ את הפקק.
ניקח לדוגמה את שטח פי גלילות, שבין תל אביב לרמת השרון. בשטח ניתן לבנות 12 אלף יחידות דיור, אך התוכנית תקועה. היכן? בוועדה המחוזית. באזור מודיעין, למשל, יש אפשרות לבנות עוד 10,000 דירות – אך גם עניין זה תקוע בוועדה המחוזית.
סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, אומרת: "הדרישה שלנו היא להסיר את חוק הוד"לים". היא לא רוצה להבין שהחוק הוא הדרך היחידה להבטיח את הורדת מחירי הדירות – לכל עם ישראל. אנשי האוהלים רוצים שהמדינה – הלא יעילה והלא מאורגנת – תבנה בעבורם בתים ותחלק להם אותם בחצי-חינם. אבל איך המדינה תבנה אם שני השסתומים הללו – ועדות התכנון והמינהל- ימשיכו לחסום את התהליך? ואיך בדיוק תחלק הממשלה "דירות בנות השגה"? לפי רמת ההכנסה? לפי הכנסת ההורים? לפי מספר הילדים? לפי קרבה פוליטית? הרי על כל זוג שיקבל דירה (בפרוטקציה), יהיו 1,000 שלא יקבלו כלום, ויישארו ממורמרים עוד יותר.
לכן, יש לקוות שחוק הווד"לים יעבור מחר בכנסת, ואולי סוף-סוף לא נעמוד במקום 121 בעולם בביורוקרטיה ובמשך הזמן הנדרש לקבלת אישור בנייה בישראל.
שוב מתעלם שטרסלר מכך שבמשך שנים המדינה בנתה עשרות אלפי דירות ושבתקופות מסוימות היקף הבניה ביוזמה ציבורית היה 50%. זה עבד פעם, אבל שטרסלר מנסה לשכוח ולהשכיח. בעולם שלו רק השוק הפרטי יכול, ולא משנה מה ההיסטוריה אומרת. ועוד טיעון דמגוגי קלאסי – הדירות יפתרו רק לחלק מהאנשים את הבעיה. אז מה עדיף, לא לפתור בכלל?? להרחבה
לאפשר ירידה
כאשר מינהל מקרקעי ישראל מוציא קרקעות לבנייה, הוא קובע להן מחיר לפי הערכת שמאי. אבל כדי לאפשר לשוק לומר את דברו, מחיר המינימום שנקבע הוא 50% מהערכת השמאי.
ואולם, במצב הנוכחי, כשכיוון מחירי הנדל"ן הוא כלפי מטה, צריך לשפר את השיטה. זאת, מאחר שהשמאי מסתכל על מחירי העסקות שנעשו באזור, ואם עקומת המחיר היא בכיוון מטה – הוא יעניק הערכה גבוהה מדי למחיר הקרקע שבמכרז. לכן, ראוי לשנות את סף המינימום ולקבוע אותו על 25% מהערכת השמאי.
כמו כן, ראוי לקבוע כלל נוסף: אם ניגשים למכרז 5-10 מציעים, הרי שהם מייצגים את השוק טוב מספיק, ולכן כל מחיר שיוצע במכרז יהיה המחיר שיתקבל, בלי קשר להערכת שמאי. כך ניתן יהיה לאפשר למחירי הקרקע לרדת.
הצעות לא רעות, אבל הן יכולות לבוא בנוסף לדיור ציבורי, לא חייבות לבוא במקום.
היכן הקרקע
במדינת ישראל שבתוך הקו הירוק יש כ-21 מיליון דונם. מתוכם, 6.5 מיליון דונם הם שטחי אש ומחנות צבא, כ-4 מיליון דונם הם יערות ושמורות טבע וכ-4 מיליון דונם הם קרקע חקלאית. יש כמובן את הנגב ויש גם 1.5 מיליון דונם של שטח עירוני – כולל שטחי המגורים בכפרים, במושבים ובקיבוצים.
בתל אביב אין למינהל מקרקעי ישראל קרקעות פנויות רבות, אבל אם תעלו על אחד המגדלים הגבוהים במרכז העיר, תגלו שתל אביב מורכבת בעיקרה מבניינים בני ארבע קומות. אפשר להפוך כל חמישה בניינים כאלה למגדל אחד עם 30-40 קומות, וכך גם לבנות יותר דירות וגם לשחרר יותר קרקעות לגינות ציבוריות קטנות ליד אותם מגדלים. כך בונים בעולם. הרי פאריס, לונדון וניו יורק צפופות יותר מתל אביב.
הבעיה היא שראשי הערים לא אוהבים לבנות לגובה. הם בכלל לא אוהבים אזרחים נוספים, כי הם גורמים להוצאות נוספות על גני ילדים, בתי ספר ובתי כנסת, אך משלמים ארנונה נמוכה. לעומתם, עסקים, מסחר ובנקים משלמים הרבה יותר ארנונה, וכמעט שלא מקבלים שירותים כלל.
ניקח, לדוגמה, את כל השטחים שנמצאים בדרום תל אביב, באזור תחנת רכבת דרום, באזור שמדרום לדרך בן-צבי, בשכונת הארגזים, בשכונת שפירא, בתל כביר ובנוה שרת. באזורים אלה אפשר לבצע תוכניות פינוי-בינוי תוך מתן אישורים לבנייה לגובה – לא להוסיף שתי קומות, אלא 30-40 קומות.
יש, כמובן, גם קרקע חקלאית שאפשר להפשיר וכך לאפשר בנייה נוספת. אלא שהקיבוצים והמושבים לא מוכנים לקבל את הפיצוי, הנמוך לדבריהם, שמציע המינהל – 30 אלף שקל לדונם – ולכן גם מקור הקרקע הזה תקוע.
זה מה שקורה כשהמדינה מנסה לנהל בנייה – כי המדינה אינה הפתרון, היא הבעיה.
עוד חוזר הניגון, שטרסלר כנראה באמת לא יודע את מה שהראינו כאן כבר כמה פעמים: כן לבנות לגבוה, אבל לא לארבעים קומות. מגדלים גוררים עלויות תחזוקה עצומות ובסופו של דבר נוטים להינטש. להרחבה
מתויק תחת Uncategorized
גם אני חזרתי אל ספסל הלימודים, ולכן לא היו פוסטים השבוע. החלטתי להקים את הבלוג לאחר אכזבה אישית ממושכת מהעיתונות הכלכלית בארץ. אחת הסיבות לאכזבה היא טורים כמו "כך תהפכו מזוג צעיר השקוע בחובות לבעלי נכסים". הטור מבטיח לנו כי
"מי שיבחר להמשיך ולהפנות את הכנסותיו לצריכה, ישאר במגרש העוני בו ההוצאות שלו רק ימשיכו לתפוח. לעומתם, זוגות שיבחרו להפנות את המשאבים שלהם להשקעה, יוכלו להגדיל את ההכנסות שלהם ולספק לעצמם עוד כסף שייצר בעצמו כסף, ויאפשר גם להעלות את רמת החיים בבטחה."
האם כך? היות שהתואר העיקרי שלי הוא בפילוסופיה, נצא לקריאה מודרכת בטור.
בעל הטור אומר לנו "הדרך להגשמת החלומות עוברת דרך החלטה על מטרות וקביעת הדרך להגיע אליהן" והאמת שהוא צודק. אם לא יודעים מה רוצים כנראה שלא מגיעים לאן שרוצים. בנוסף ליעדים ברורים, צריך גם לנתח מה היא הדרך להשיג אותם. אך האם תכנון הוא מספיק?
הטור מתאר זוג עם גירעון חודשי של 2,000 ש"ח והכנסה חודשית משותפת של 13,500 ש"ח נטו. זה ממקם אותם בעשירון ה-7 לשנת 2010. כלומר, בכלל לא ברור האם המתואר בטור רלוונטי ל-60% מהאוכלוסיה. נניח שבכל זאת הטור רלוונטי גם לאם חד הורית שמשתכרת שכר מינימום.
בעל הטור מספר לנו כי "אחד הסעיפים הגדולים ביותר בתקציב שלהם, אפילו יותר מתקציב שכר הדירה, היה סעיף המזומן, שעמד על 4,500 שקל לחודש… בניהול תקציב נכון, סעיף זה נמחק לחלוטין, כי כל שקל ממנו מוקצה לטובת מטרה תקציבית מוגדרת כלשהי". לי זה כבר נשמע קצת מוגזם. הניסוי המחשבתי שעשיתי בנושא החסכונות מראה שמשפחה בעשירון שביעי תוכל להגיע לחיסכון של כ-4,100 שקל באמצעות צמצום חד מאוד של כ-30% מההוצאות. כך שאם "סעיף המזומן" מכיל הוצאות שלא ניתן או שקשה לצמצם, לא ברור כמה חיסכון אפשר להשיג ממנו. בעל הטור גם לא טורח לציין כמה נחסך בפועל.
החלק השני של הסיפור הוא שהזוג החליט להשקיע את כספו בתבונה בנדל"ן בחו"ל ורואה רווחים נאים:
"הם הצטרפו לקבוצה שרכשה מעל ל-100 בתים בתנאים אטרקטיביים, ולאחר שנסעו לארה"ב וראו את הנכס הם החליטו לרכוש שתי דירות… כבר לאחר 3 חודשים, הדירות הושכרו והם קבלו החזר של 2,850 שקל משתי הדירות יחד… מנהל הנכסים שלהם כבר עדכן אותם שהשוק מתחיל להתאושש ושערך הדירות שלהם עלה ב-10%."
והגראנד פינאלה:
"במשך כשנה וחצי, הם עשו עוד שתי עסקאות דומות בחו"ל, ובכל אחת מהן הצליחו להשיג תנאי מימון טובים יותר, להתמקח טוב יותר על המחיר ולהתמקצע. אם ימשיכו כך, תוך 10 שנים רוב הדירות שלהם יסיימו לממן את המשכנתא של עצמן ויניבו די רווחים כדי לרכוש נכסים נוספים שיביאו אותם להגשמת המטרה והעצמאות כלכלית."
חלק גדול מהמשקיעים, בנדל"ן או בכל תחום אחר, לא נהנים מכל כך הרבה מזל. סביר מאוד שאם תקראו טור על השקעות באותו אתר, העצה הראשונה תהיה "לא להיכנע לאופטימיות, לפעמים גם מפסידים". אבל פה, נראה שהעצה השפויה היא לקחת משכנתאות אחת אחרי השנייה ולהשקיע אותן בשוק נדל"ן ספקולטיבי. בנוסף, כדי להשקיע בהיקף כזה צריך זמן, ומי שעובד במשרה מלא יתקשה למצוא את הזמן הזה.
בקיצור, תשמעו מה אני אומר לכם: תעשו קצת כסף, ואז תתנו לכסף הזה לעשות עוד כסף. עצה של טייס.
לדעתי הטור הזה הוא פנטזיונרי. הוא גם כנראה לא רלוונטי לפחות למחצית האוכלוסיה, שגוררת נטל של חובות שלה או של ההורים. "לזוגות צעירים, כמו אילנה ועמרי, יש יתרון נוסף משום שפוטנציאל ההשתכרות שלהם גדול וכמעט בטוח למשך שנים" – ספר את זה למורי הקבלן, מנקי הקבלן, מתכנתי הקבלן ולשאר שלוש מאות אלף עובדי הקבלן שנמצאים יום אחד פה ויום שני בשום מקום.
הנקודה היחידה שכדאי לקחת מהטור הבלתי מציאותי הזה היא חשיבות התכנון והמעקב. לי אישית יש קובץ אקסל בו אני רושם כל הוצאה, מחשב את החלק היחסי שלה בתקציב החודשי ומתכנן את ההוצאות הלאה במשך החודש. ברור לי שבלי מעקב שכזה והגדרת יעדים הייתי נמצא בגירעון תמידי וגדול. אבל גם ברור לי שהטבלה הזו היא לא קסם, והיא כשלעצמה לא תעשה אותי עשיר ולא תבטל שום קושי כלכלי שיש לי, או לכל אחד אחר.
מתויק תחת Uncategorized
הפוסט הזה מיועד לשני קהלים: למי שתכף מתחילים ללמוד כלכלה (בעיקר באוניברסיטת תל אביב) ולמי שתוהים מה לומדים שם בעצם. לפני יותר משנה סיימתי את לימודי התואר הראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב. במבט לאחור זה עבר די מהר.
הדבר הכי בולט שמאפיין את התואר שאני עשיתי הוא שהוא היה חסר היסטוריה. למדנו מודלים ש"נחתו מהשמיים". הם היו קרואים על שם מי שהמציאו אותם ולפעמים הראו לנו תמונות שלהם, אבל לרוב לא ידענו מי בא לפני מי, מי הגיב למי ומה היו המחלוקות. התיאוריה הכלכלית הוצגה כגוש ידע כמעט מונוליטי, שאין לו היסטוריה והוא נכון וברור. בקורס יסודות הכלכלה למדנו מודלים של ריקרדו (1772-1823) ובמיקרו 3 למדנו חומרים שנכתבו בעשרות השנים האחרונות. במאקרו א' למדנו מודל שנכתב כמה עשורים אחרי המודל שלמדנו במאקרו ב', אבל לא אמרו לנו שזה הסדר ההיסטורי של הדברים. רק בקורסי הבחירה התחלנו ללמוד מעט על ההיסטוריה של המודלים שאנו לומדים.
אני ממליץ בחום: למדו את ההיסטוריה של הכלכלה. מה שתלמדו ייראה לכם הרבה פחות מנותק מהמציאות, שרירותי וטכני כשתדעו מה היו השאלות שהנחו את מי שלפני עשרות שנים פיתח את מה שאתם לומדים עכשיו, כשתדעו למי הוא ניסה להתנגד ומה הייתה הסביבה האינטלקטואלית בה הוא פעל. כשמבינים מדוע מרשל ואחרים פיתחו את עקומות האדישות ופונקציית התועלת, זה לא נראה כמו אחד הרעיונות היותר הזויים ששמעתם. אני יודע שהיו רוצים ללמד אתכם את זה, אבל אין מספיק שעות.
אז זהו, שלא (לפחות לא בתל אביב). רוב המרצים שלנו הביעו עמדות אישיות במנעד שבין המרכז לבין סוציאל דמוקרטיה משמעותית. חלק גדול מקורסי המיקרו מוקדש ללימוד של המקרים בהם השוק לא מתפקד, וממילא לומדים שהתפקוד המועיל של השוק מוגבל מאוד. מידי פעם היו אמירות בסגנון "מה אתה רוצה, שיהיה פה קיבוץ?", הן הגיעו בעיקר מהתלמידים. אני לא אשכח את מבט התדהמה שאחז באחד הפרופסורים כשתלמיד הציג את הטענה שלא יכול להיות שהסיבות להקמת ישובים בגליל הן סיבות שאינן כלכליות טהורות.
אני הגעתי ללימודים עם מטען ביקורתי משמעותי, וגיליתי שהמצב הוא לא מה שחשבתי. הכלכלה התיאורטית היא תחום הרבה פחות בטוח בעצמו, שיודע להגיד הרבה פחות על העולם ממה שנדמה מבחוץ והרבה פחות ממה שאלו שמדברים לרוב בשמה טוענים שהיא אומרת. בין היתר, מה שיש לכלכלה להגיד הרבה פחות מוטה שוק ממה שנדמה, ותפיסות כמו "מי שעני זה באשמתו" כמעט ולא נשמעות במהלך הלימודים. מצד שני, גם לא כל כך שואלים מודע יש עניים.
ושוב, אז זהו שלא. אין ממש קשר בין מה שתלמדו לתחום שאפשר לכנות "עסקים". ביום ממוצע, אין יותר מארבע חמש ידיעות כלכליות שאפשר באמת לקשר למה שלמדתם בתואר, אם כי המצב הזה הולך ומשתנה בשנה האחרונה (אם לקחתם קורסים במימון, שזה די טכנאות של כסף, יהיה לכם הרבה מה לקרוא בעיתון). גם לא ברור מה אפשר לעשות עם התואר הזה. לדעתי אין יותר ממאות בודדות של משרות כלכלנים אמיתיות במשק. ורובן, כמובן, לא פנויות ומחכות לכם.
לא שאין ביקורת על התואר בכלכלה. הדברים שחגי אמר עדיין תקפים במידה רבה, אבל לדעתי זה מאוד שונה ממה שזה נראה מבחוץ.
אם הגעת לכאן דרך פייסבוק, סביר מאוד שזו תהיה הפעם האחרונה. פייסבוק התחילה לדרוש מבעלי דפים (כמו הטייס) תשלום עבור חשיפת הפרסומים שלהם, ומי שלא משלם מקבל הרבה פחות חשיפה ברחבי פייסבוק.
לכן, אם תרצה/י להמשיך לקבל עדכונים, הדרך הכי טובה לעשות זאת היא להירשם לעדכונים בדואר אלקטרוני, באמצעות הכפתור בצד שמאל, ממש מתחת ללוגו עם המטוס הממריא.
מתויק תחת Uncategorized
כולם מדברים על צמיחה. השאלה האם הכלכלה צומחת או לא נחשבת לאינדיקציה למצב הכלכלי. הצמיחה היא המטרה של קובעי המדיניות ושל הכלכלנים המייעצים להם. מדוע זה המצב? מה הבעיה עם זה?
במודל הכלכלי הבסיסי יש שני מגזרים: משקי בית ופירמות (פירמה היא התרגום העברי ל-firm. המונח 'חברה' מבלבל למדי). הפרטים מוכרים לפירמות את כוח העבודה שלהם ואת גורמי הייצור שבבעלותם. הפירמות משלמות שכר ותשלומים עבור גורמיי הייצור ומייצרות מוצרים, ואלו נמכרים למשקי הבית. המודל הוא מעגלי: סכום הכסף שהפירמות משלמות למשקי הבית שווה לסכום הכסף שמשקי הבית מוציאים לקניית מוצרים (זהו מודל מאוד בסיסי, שלא נוגע בהרבה מאוד נושאים). הסכום הזה הוא ה"הכנסה הלאומית/מקומית" או ה"תוצר הלאומי/מקומי" – הערך הכספי של מה שהפירמות מייצרות הוא ההכנסה של כל משקי הבית.
בכלכלה, המדד הבסיסי לרווחה של כלל המשק הוא המספר הזה. מדוע? מכיוון שככל שהוא יותר גדול אז יש לנו יותר דברים, הכלכלה שלנו מייצרת יותר ואנו נהנים מהתועלת של יותר דברים. זה מאוד הגיוני כשחושבים על רווחה חומרית בסיסית: עדיף שיהיה חדר לכל אחד ומקרר בבית, מאשר פחות. עדיף לאכול כמו שצריך, ולא להיות רעבים. לכן, המדיניות הכלכלית מכוונת להגדלה של התוצר, וההגדלה הזו מכונה "צמיחה".
המדד הזה מתעלם לחלוטין משאלות של שיוויון ושל חלוקת ההכנסות במשק. במצב בו 99% מההכנסה הלאומית נמצאת בידיים של משק בית אחד, לא ברור עד כמה צמיחה מועילה לרווחה. אני אניח כרגע את העניין הזה בצד ורק אציין שיש כלים תיאורטיים לעיסוק בשאלת אי השיוויון.
נראה שלא. המודל הכלכלי מניח שהצמיחה היא תהליך שאין לו קשר לעולם הפיזי, או לפחות מניח שלא צריך לנתח את הקשר הזה. אבל במציאות, תהליך הייצור הכלכלי תלוי בעולם הפיזי: מקורם של כמעט כל גורמי הייצור הוא הטבע, הכלכלה תלויה בבני אדם שהם חלק מהטבע, ותהליך הייצור הכלכלי מסתמך פעמים רבות על שירותים שמתקבלים בחינם מהטבע, כמו סילוק פסולת ו-וויסות האקלים. קחו את המוצר הראשון שנמצא לידכם. נסו לחשוב איך הוא קשור לטבע. לידי יש כוס זכוכית: חומר המוצא שלה הוא חול והמכשירים שמייצרים אותה עשויים מברזל, כדי לייצר אותה משתמשים בחשמל שמקורו שריפת דלקים מאובנים, היא מגיעה לכאן באניה שגם שורפת דלק, ארוזה בקרטון שמקורו בעצים.
באופן כללי, הטבע מתחדש. לכן זה רעיון טוב להשתמש בו. אבל אם משתמשים בו יותר ממה שהוא מתחדש, זו מתחילה להיות בעיה. אם כורתים יותר עצים בכל שנה ממה שצומחים חדשים – בסוף לא יהיה יער. אם מציפים את האדמה והמים בזיהום, לא נוכל לגדל עליהם מזון. אם האוויר יתמלא בגופרית הגשם החומצי יהרוס לנו את המזון. יש משאבים שלא מתחדשים, כמו נפט וגז. כשהם ייגמרו, נהיה בבעיה.
לרוב, (א)נשים, ובמיוחד כלכלנים, משוכנעים שהשיפור הטכנולוגי העצום שחווינו ימשיך לנצח ולכן אין סיבה לחשוש מהתלות של הכלכלה בטבע. קל להסתנוור מכך שעד לפני מאה שנה לא היה לנו כמעט כלום ביחס למה שיש לנו היום ולחשוב שהשיפור הזה יימשך לנצח. במיוחד כשזה משולב עם התפיסה של ביקוש והיצע שמביאה למסקנה שאם תהיה בעיה, אז המחירים ישתנו ויהיה כלכלי לפתור אותה ואז הטכנולוגיה תמצא פתרון.
אבל התמונה האמפירית מראה שזה לא כך: הדגה בעולם מתמעטת כבר כמה עשורים, שטחי החקלאות מצטמצמים כל הזמן, זיהום הופך להיות בעיה ממשית. והכי חשוב – אפילו שיש בעיות שניתן לפתור אותן בקלות באמצעים טכנולוגיים זה לא מתבצע כי השוק פועל לפי הביקוש של מי שיש לו כסף. זיהום מים נרחב באפריקה מוביל למוות של מיליונים כל שנה, מוות שאפשר למנוע באמצעות טכנולוגיה זולה וזמינה – אבל לאפריקאים אין כסף לשלם. לכן מייצרים סמארטפונים בתהליך מזהם ולא כדורים לטיהור מים. בנוסף, מכך שטכנולוגיה עזרה לפתור בעיות לא ניתן להקיש את המסקנה שהיא תמיד תפתור בעיות. גם אם יהיה לנו המון כסף להשקיע בטכנולוגיה לפתרון בעיה מסויימת, זה לא אומר שנצליח למצוא את הפתרון לבעיה.
הטבע מתחדש בקצב מסויים, אם הכלכלה שלנו משתמשת בו בקצב גבוה יותר – אז בסופו של דבר היא תהרוס אותו. אחד המדדים לכך הוא "טביעת רגל אקולוגית": כמה משטח כדור ארץ צריך כדי לכלכל אורח חיים מסויים. ככל שאוכלים יותר או נוסעים יותר, צריך יותר שטח. בשנת 2007 טביעת הרגל האקולוגית העולמית עמדה על פי 1.5 משטח כדור הארץ. כלומר האנושות כילתה כל שנה את המשאבים המתחדשים שכדור הארץ מייצר במשך שנה וחצי. יש מחשבונים שמאפשרים להעריך את טביעת הרגל האקולוגית האישית שלך (האחד הזה מותאם לישראל, לי יצא 390 נקודות, שזה 2-3 כדורי ארץ).
יש עוד בעיות עם הצמיחה כמדד לרווחה כלכלית, ארחיב עליהן בהמשך. בינתיים, אפשר לקרוא על מדדים חלופיים לצמיחה ועל פרויקט "גבולות לצמיחה".
מתויק תחת Uncategorized
בהמשך לפוסט על מחירי הדיור, מתפרסם מחקר שקובע כי "בניגוד לדעה הרווחת בשוק שגורסת כי תכנון הקרקע שעליו מופקד משרד הפנים הוא החסם העיקרי העומד בפני הגדלת היצע הדירות, עבודת מחקר חדשה מראה שלקבלנים יש כוח רב לא פחות והם מחליטים אם לבנות יותר או פחות בהתאם למצב הענף".
הפוסט "די להפגנות" פורסם גם באתר "סלונה".
מתויק תחת Uncategorized
אם לא הפגנות, אז מה כן? דבר ראשון צריך להבין היכן מתקבלות ההחלטות בנושאים כלכליים וכיצד ניתן להשפיע על כל אחד ממקומות אלו. זה פוסט ראשון מתוך כמה בנושא, והוא מתמקד במערכת הפוליטית. בסופו של דבר, הפוליטיקה היא המקום בו מתקבלות ההחלטות המשמעותיות ביותר, בתחום הכלכלי ובכל תחום.
הניתוח שאני מציע הוא מאוד אינטרסנטי, אך אין לי שום כוונה לומר שכל מקבלי ההחלטות מונעים מאינטרסים בלבד. בחרתי בצורת הניתוח הזה מכמה סיבות: המערכת הפוליטית מושפעת בעיקר מאינטרסים (ותמשיך להיות כזו בטווח הזמן הנראה לעין), צורת ניתוח שקרובה לזו הכלכלית; סביב החלטות כלכליות יש הרבה אינטרסים מתנגשים והרבה לחצים וכדי להשפיע צריך גם ללחוץ. .
גורמים אחרים בליכוד מזדהים עם הנאמר ומספרים כי "פעילי הימין מטריפים את חברי הכנסת בהודעות טקסט, טלפונים ומיילים. לפעמים הם מפרסמים רשימות באתרים שלהם או במייל, למשל 'השבוע תעבור החלטה חשובה. אנא התקשרו לח"כים ושכנעו אותם', ומצורפת לזה רשימה של כל הטלפונים. עוד הם מבקשים מחברי כנסת לחתום על מכתבים, שואלים מה דעתם בנושאים שונים ואז מסמסים את הציטוט לכל חברי המרכז".
הממשלה מתחלקת לשני גורמים: גורמי מטה (משרדים, רשויות) ונבחרים (שרים). משרד האוצר הוא גוף המטה המרכזי: אגף התקציבים מתכנן את התקציב ואת חוק ההסדרים, ואגף החשב הכללי מבצע את התקציב – אלו ה(א)נשים שבעצם מוציאים בפועל את הכסף של הממשלה. יש גם את מנהל הכנסות המדינה ואת הממונה על השכר. אלו הם הגורמים העיקריים במשרד האוצר, ובכל אחד מהם מקבלי ההחלטות הבכירים הם לא יותר מעשרים איש ואישה.
עבודת המטה שנעשית במשרד האוצר קובעת בפועל כמעט את כל המדיניות הכלכלית של הממשלה. יש לכך שלוש סיבות: הראשונה היא שזו סמכותו של המשרד. השניה היא שמי ששם את הנייר הראשון, מי שתפקידו לנסח את ההצעה, קובע את מסגרת הדיון. אחר כך יש רק סטיות ימינה ושמאלה. השלישית היא שלמשרד האוצר יש כוח חריג ביחס למשרדים האחרים.
כמעט כל הוצאה של כסף מתקציב המדינה נעשית על ידי עובד/ת משרד האוצר. החשבים של האוצר, שליחים של החשב הכללי, יושבים במשרדי הממשלה ומבצעים בפועל את תקציב המשרדים. חלק מסמכויות הניהול אינן בידי המשרדים, בראשן תכנון התקציב שמתבצע בהובלת האוצר. האוצר גם קובע אילו רפורמות יבוצעו בתחומי המשרדים השונים. קביעת שכר עובדי המשרדים שנעשית על ידי הממונה על השכר. בעקבות זאת, משרד האוצר גם מחזיק בהרבה יותר מידע מכל משרד ממשלתי (מעניין לקרוא תיאור משרה באגף התקציבים).
הנבחרים פועלים על גבי עבודת המטה. הם מקבלים הצעות מוכנות ומשנים אותן מעט מאוד. לרוב, הדרג הפוליטי לא מכניס הצעות משלו לתוכניות הכלכליות של הממשלה, מכמה סיבות: היעדר מידע, שכמעט כולו מצוי במשרד האוצר ואינו משוחרר לנבחרים; הלחץ לאשר את התקציב וחוק ההסדרים בזמן; החוק המחייב הצעה של מקור תקציבי לחקיקה פרטית; והכלל הפיסקאלי שמגביל את הוצאות הממשלה.
המקום בו ניתן להשיג את עיקר ההשפעה הוא שלב עבודת המטה, במשרד האוצר ובמשרדים האחרים. לא בכדי, זה המקום אליו מכוונת רוב ההשקעה של לוביסטים. אם הצלחת להשפיע על עבודת המטה ובמיוחד על זו של משרד האוצר, רוב הסיכויים שהיא תבוצע בפועל. בתהליכים העיקריים שמוביל האוצר: התקציב וחוק ההסדרים, אין פרוצדורה מסודרת של שיתוף ציבור. בנושאים אחרים יש, ומתפרסמות הזמנות לחוות דעת וניירות עמדה מהציבור. כך היה במקרה של ועדת שישינסקי.
למרות הדימוי של "נערי האוצר" בעלי מבט ההפרטה בעיניים, מדובר ב(א)נשים שתופסים את עצמם כבעלי מקצוע ושניתן בהחלט להגיע איתם לשיח, בתנאי שמוכנים לנהל אותו (או חלקו) בשפה שלהם. אל תבואו עם ספר של מארקס או מרקוזה, ולו בגלל שהם אינם פרקטיים כלל. אותו הדבר נכון לגבי משרדי הממשלה השונים.
כמובן, שכמו בכל דבר, תקשורת ולחץ ציבורי קונקרטיים עוזרים. גילית שיש תכנון לרפורמה מזיקה? צריך לשלוח נייר עמדה – עם או בלי הזמנה, לשלוח העתקים שלו לעיתונאים ולהפיץ את המידע ככל שניתן. יש הבדל בין מאבק שהוא קרב מאסף, למאבק שהוא קידום פרו אקטיבי של חלופה.
כלי השפעה קיימים: שליחת ניירות עמדה לפי הזמנה, מעקב אחרי משרד האוצר באמצעות רשימת התפוצה, ניתוח של תקציב המדינה בתקציב הפתוח.
כלי השפעה חסרים: מידע על תהליך גיבוש התקציב, מידע על רפורמות מתהוות לצד תהליך גיבוש התקציב.
במבנה השלטון של ישראל, הכנסת היא שחקן חלש יחסית לעומת הממשלה. היות שלממשלה יש רוב בכנסת, היא מסוגלת להעביר כמעט כל מה שהיא רוצה. בסוגיות מהותיות, שעליהן הממשלה יכולה ליפול, יחס הכוחות מתהפך והכנסת חזקה מהממשלה. העברת התקציב היא עוד כוח של הכנסת כלפי הממשלה: אי העברת תקציב עד ה-31 במרס מובילה לפיזור הכנסת והממשלה (כמובן שיש בזה סיכון גם לרבים מחברי הכנסת).
בנוסף לתהליך החקיקה הרגיל, שמבצע בכנסת, בתחום התקצוב יש לכנסת כח משמעותי יחסית כלפי הממשלה, באמצעות ועדת הכספים – הועדה החזקה בכנסת. כל שינוי בתקציב חייב לעבור דרך הועדה. רבים מהשינויים במיסים דורשים את אישור הועדה מבחינה חוקית (ובמקרים שלא, יש לועדה דרך לאלץ את הממשלה להעביר אליה את הנושא). ועדת הכספים מצליחה לא פעם להכניס שינויים בהצעות הממשלה, ויש לה את הכוח ליזום ולהעביר הצעות משלה. הועדה החזקה השניה בכנסת היא הועדה לענייני ביקורת המדינה. באופן מסורתי עומד בראש הועדה חבר כנסת מהאופוזיציה. לועדה יש סמכות להורות למבקר המדינה לבצע בדיקה בנושאים עליהם היא מחליטה.
רוב הועדות האחרות חלשות יחסית, מכיוון שאין להן סמכויות פורמליות מלבד עיצוב החקיקה. משרדי הממשלה ובראשם האוצר לא משתפים את הכנסת במידע רלוונטי ובזמן, ולממשלה יש בדרך כלל רוב בועדות. לכן קיים קושי משמעותי של הועדות לפקח על פעולת הממשלה באופן אפקטיבי ובזמן אמת. יחד עם זאת, השלב המכריע ביותר של החקיקה מתבצע בועדות והן נגישות יחסית לציבור הרחב: סדר היום שלהן מתפרסם מראש וניתן לבקש להשתתף בישיבות ולקבל גם רשות דיבור. אפשר לפנות בזמן אמת לחברי הכנסת, להציג להם טיעונים וניירות. בהרבה מקרים רק ההבנה שיש מי שעוקבים אחרי הועדה גורמת לחברי הכנסת לשנות את התנהגותם.
את חברי הכנסת אפשר לחלק לשתי קבוצות: אלו שמתמודדים בפריימריז ואלו שלא. חברי הכנסת שמתמודדים בפריימריז צריכים את קולות חברי המפלגה שלהם, ולכן קל יותר להשפיע עליהם. יש שתי דרכים לכך: הקצרה היא ליצור לחץ תקשורתי על חברי הכנסת בקרב חברי המפלגה, כדי שחברי הכנסת יידעו שעינם של המצביעים פקוחה. ככל שמצויים טוב יותר בפוליטיקה הפנימית של המפלגה קל יותר לעשות את זה, אבל האינטרנט מאוד עוזר. הדרך השניה היא על ידי התפקדות מאורגנת למפלגה, ולחץ ישיר על חברי הכנסת – למשל באמצעות סמסים לפני הצבעות חשובות. הדוגמאות הבולטות הן כמובן פייגלין בליכוד וועדי עובדים בכל המפלגות המקיימות פריימריז.
לצערי, חלק גדול מהמפלגות בישראל לא מקיימות פריימריז, ולכן לציבור קשה להשפיע על פעולות חברי הכנסת שלהן. בכל מפלגה כזו יש ערוצי השפעה שונים בהתאם לתקנון המפלגה.
באופן כללי, ככל שחבר כנסת בכיר יותר כך יש לו בסיס כוח חזק יותר במפלגה. אבל בסופו של דבר, האצבעות של כל חברי הכנסת שוות, והחלטות מוכרעות לרוב מהספסלים האחוריים. בועדות הכנסת, בהן מתרחש עיקר עיצוב החקיקה, יושבים בעיקר חברי הכנסת שאינם בכירים במפלגתם (מפני ששרי הממשלה לא יכולים להיות חברים בועדות). לכן השפעה על ההצבעה של חבר כנסת, גם "מהספסלים האחוריים" היא מאוד משמעותית.
כלי השפעה קיימים: פריימריז, התפקדות, תקשורת פנים מפלגתית.
כלי השפעה חסרים: מפלגות שלא מקיימות פריימריז, בחלק מהמפלגות למגיעים מבחוץ חסר מידע על התהליכים הפנימיים.
והנה דוגמה ששווה ללמוד ממנה: שבעה ארגוני נשים מתאגדים כדי לקדם הצבעה מגדרית לכנסת: "חשוב שנשים יידעו מי תומך בהצעות שיסייעו להן ומי מתנגד להן, מדגישה שמש פרלמוטר. ולא פחות מכך: שציבור רחב ככל האפשר של נשים יבינו שכל המאבקים קשורים זה בזה; שכל אשה, גם אם אינה מסכימה למאבק זה או אחר, מושפעת מהמדיניות וההיבטים המגדריים שלה, או העדרם.
ראשי הארגונים מבקשות איפוא לקדם הצבעה מגדרית. לדברי אברמוביץ, ברחבי העולם זוהי תופעה: נשים מכריעות למי יצביעו לפי המועמדת או המועמד שמבטיחים לשפר את מצבן."
מתויק תחת Uncategorized
אני לא מצליח להבין למה כל הזמן ממשיכים עם ההפגנות. כלומר, אני כן מבין, ואני חושב שזו טעות. ההפגנות היו שימושיות מאוד במסגרת השלב הראשון של המחאה, הם גם היו כיף. הרבה (א)נשים הבינו שיש בעיה וביטאו את ההבנה שלהם ביציאה לרחובות. אבל הפגנות לא יפתרו את הבעיה.
לפוסט הבא: די להפגנות חלק ב': איך משפיעים?
לאחרונה יצא לי להיכנס לכמה דיונים (או ויכוחים) בנוגע למקומן של ההפגנות במחאה (/מאבק/שינוי אזרחי). מה שנראה לי הוא שחלק ממי שמארגנים הפגנות ללא הפסקה, או שהתגובה שלהם לכל אירוע היא "להפגין!" או "לרחובות!" – לא עוצרים לרגע לדון בשאלת האפקטיביות של ההפגנות. דעתי בנושא היא ברורה: הפגנות אפקטיביות רק כשהן נעשות בהקשר מאוד ספציפי, כאשר הן מכוונות להשפיע על החלטה או מעשה של השלטון, או חלק מתוכנית מאוד ברורה כיצד לעשות זאת. (יש בהחלט הפגנות שנערכות באופן אפקטיבי לדעתי, אין לי כוונה לתוקף כאן את כל מי שארגנה הפגנה בחצי השנה האחרונה, ההפך).
הבעיה בעיניי איננה שיש מי שחושבים, בניגוד אלי, שהפגנות הן אפקטיביות. אלא שנראה לי שיותר מידי פעמים שאלת האפקטיביות ככל לא עולה לדיון, כלל לא נשקלת לפני שמארגנים עוד הפגנה. שיש רפלקס מותנה של חלק ממי שפעילים בזירה הציבורית לצאת לרחובות בכל פעם שקורה משהו, או שהם חשים שה"מחאה מתה". שהשאלה מה הקשר בין מה שעושים לתוצאות שרוצים להשיג נתפסת בעינם כ-לא לגיטימית בכלל (תקראו לזה פוליטיקה ישנה, חוסר סולידריות או איך שבא לכן). אפשר להתווכח ולדון מה יותר כדאי לעשות. אפשר גם לא להסכים ולבחור לפעול כל אחד/ת בדרך הרצויה בעיניו. אבל אי אפשר להשיג כלום אם לא מוכנים להכיר בזה שצריך לחשוב על הקשר בין מה שרוצים להשיג והכלים שצריך להפעיל לשם כך. זה כבר באמת התאהבות בהפגנות.
יש מי שמביאים נימוקים מאוד כלליים לטובת ההפגנות: צריך לשנות את השיח, אם נצא מספיק לרחובות אז משהו ישתנה/הם יבינו שאין להם ברירה. אבל השיח כבר השתנה, זה מה שהשיגו ההפגנות בתחילת המחאה וזה מצויין. "אז משהו ישתנה" זה רק דימיון של קשר בין הכלים למטרות, זה לא קשר אמיתי. לפני שנה הייתה ההפגנה הגדולה בישראל אי פעם. הממשלה ממשיכה לעשות את אותו הדבר ואפילו יותר גרוע.
אני חושב שגם רוב הציבור, זה שכן יצא מבית להפגנות בשנה שעברה, חושב כמוני, ולכן הוא הפסיק לצאת להפגנות. זה מוביל לכך שהמפגינים ה"שרופים" מנסים לשחזר שוב ושוב את ההפגנות הגדולות ההן. והנה, שוב אני מקבל הזמנה להפגנה ובטקסט כתוב "העולם, ובתוכו גם האזרחים בישראל מבינים שאם לא ניקח את העתיד לידיים שלנו, הם לא יעצרו!". ותרשו לי לשאול אתכם/ן: אם יעמדו עכשיו 200 אלף איש בכיכר רבין, איך זה יעצור בדיוק את התספורות של הטייקונים? אחרי שיצאו 400 אלף, שטייניץ לא יזם את התספורת של הרווחים הכלואים? למה שהפעם זה יהיה אחרת?
אסייג שוב ואומר, יש מקרים שבהן הפגנות הן אפקטיביות. אבל הן לא יכולות להיות תשובה גנרית לכל אירוע/בעיה ובוודאי שלא יכולות להיות מטרה בפני עצמן.
מה כן לעשות? צריך לערוך ניתוח של הקשר בין האמצעים למטרות. לדעתי, חלק גדול מהניתוח הזה הוא טריוויאלי לחלוטין. וחלק גדול מהסיבה לכך ש(א)נשים לא משקיעים בפעולות האפקטיביות היא שהן הרבה פחות כיפיות מלהפגין, הרבה יותר מחייבות, והרבה יותר פוליטיקה לא נעימה. אני רוצה לעשות חלק מהניתוח בפוסט שעוסק בזיהוי מוקדי קבלת ההחלטות בנושאי כלכלה ויעלה בקרוב מאוד.
[עודכן לאחר הפרסום] עוד סיבה שלא לדבוק בהפגנות היא שהן מאוד מתישות. כך העירו לי בצדק כמה מהקוראים. כאשר מפגינים שוב ושוב ואין תוצאות, זה גומר את הכוחות של המפגינים. ערוצי ההשפעה האחרים יכולים להיות מופעלים במינון נמוך לאורך זמן, לעומת הפגנות שהן אירוע שיא, ואי אפשר להיות כל השמן בשיא המאמץ.
את הלחץ צריך לכוון להיכן שמתקבלות ההחלטות, לא לחסימה של אבן גבירול או האיילון, לא לעוד תמונות של ההפגנות בספרד ושאלה "מתי נראה כאלה גם אצלנו???".
מתויק תחת Uncategorized
משרד הבריאות הודיע על המשך הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד, הפרטה שנכשלה כישלון מוחץ, עד כדי כך שבמחוזות בהם החזירו את השירות לידי המדינה הוא הצליח פי כמה וכמה.
מבקר המדינה פרסם דו"ח מקיף על הרגולציה של משק החלב שמראה שהסרת הפיקוח ממוצרים גרמה לעליית מחיר והתנהלות המדינה הייתה על גבול הרשלנית. האם מישהו יחשוב שצריך להסתכל במסקנות לפני שעושים שוב את אותו הדבר? כנראה שלא.
"…בדרך כלל, וגם כאן, תהליכים סדורים של קבלת החלטות היו יכולים לצמצם במידה ניכרת את הליקויים שהתגלו בהן. מקצועיות כוללת סדרי עבודה נכונים ושימוש בידע נכון ככל הניתן, ואלה כוללים תהליכים מובנים ומסודרים של קבלת החלטות, כולל איסוף ידע ותובנות ושימוש נכון בהם ובידע מקצועי השייך לעניין בכללותו. שיקול דעת מופגן במקרים רבים בשקילה זהירה של חלופות – שהיא מרכיב חשוב של תהליכים מסודרים של הכנת החלטות; כאשר נתקלים במצב מורכב, שאין לו "פתרון" פשוט – חשוב להקפיד גם על יצירתיות בפיתוח חלופות חדשות." מתוך דו"ח ועדת וינוגרד.
נראה שלא למדו שם כלום.
מתויק תחת Uncategorized
טייס אוטומטי 