התבשרנו השבוע שאיגוד העיתונאים החליט להעניק פרס על מפעל חיים לנחמיה שטרסלר. הבעיה היא שכבר כמה שנים טובות, שטרסלר אינו עומד בקריטריונים הבסיסיים של עיתונאות, ובמקום זה עוסק בעיקר בדמגוגיה.
לכבוד הפרס, החלטנו להעלות מהאוב כמה מהדברים שנכתבו בבמה אחרת על האיש ופועלו. בהמשך רטרוספקטיבי לפוסט הקודם, גם אלו קריאות במאמריו של שטרסלר, המנתחות את מהלכיו הדמגוגיים ברובם. הטקסט המקורי מבוא בגופן רגיל ולאחר כל כמה פסקאות מובאות הערות ביקורתיות בגופן מודגש.
בעקבות הענקת הפרס לשטרסלר, אני שוקל להגיש את מועמדותי לתחרות מיס טקסס.
הפוסט הזה הוא אוסף של פוסטים נפרדים שפורסמו בזמנו כל אחד בפני עצמו, לכן הוא מעט ארוך.
כל הפתרונות הגרועים למשבר הדיור
למאמר המקורי
מצוקת הדיור אינה דבר חדש. מדי כמה שנים עולה הנושא לסדר היום הציבורי, והממשלה עומדת תחת מתקפה רבתי של "לעשות משהו".
לפני 40 שנה, בראשית שנות ה-70, התחולל אחד הגלים הללו. מצוקת הדיור היתה חריפה ושוועת הציבור עלתה השמימה. באותם ימים היה פנחס ספיר שר האוצר. לספיר היה פנקס קטן שחור שכולם חשבו שהוא מתייק שם את ההטבות שנתן למשקיעים שונים כדי שיקימו מפעלים בפריפריה, אבל לא. ספיר רשם בפנקס כל מיני סטטיסטיקות, כדי שיידע מה קורה במשק.
ספיר רצה לבדוק כמה דירות ריקות יש באזור המרכז, לכן פנה לחברת החשמל ושאל בכמה דירות מונה החשמל לא זז. להפתעתו התברר שמדובר במספר רב של דירות. הציעו לו להכפיל את הארנונה לאותן דירות, אך ספיר אמר שהוא לא מתכוון לפגוע בבעלי הדירות הריקות, כי זה לא יעזור. הוא הלך בכיוון הפוך – והודיע שלא יגבה מס הכנסה מהכנסות הנובעות מדירה מושכרת.
זו דוגמה טובה לדרך שבה יש לפעול על כוחות השוק כדי להגדיל היצע – בעזרת גזר ולא מקל. זו צריכה להיות גם מטרת המדיניות כעת: הגדלת ההיצע. כל פטנט אחר יסתיים בכישלון, אבל יש רבים שחושבים אחרת. נבחן כמה מהם.
מה שטרסלר לא מספר:
במשך שנים אחד הפתרונות של המדינה לבעיות הדיור היה הדיור הציבורי ובניה של מגורים על ידי המדינה. חברות הדיור הציבורי בנו עד לסוף שנות התשעים למעלה ממאה אלף דירות שהושכרו במחירים נמוכים לשכבות המוחלשות. דווקא שנות השבעים היו שנות שיא בבניה ציבורית של דירות!! ראו תרשים, וכתבה נוספת.
עוד על הדיור הציבורי:
1. דיור בר השגה
ח"כ ניצן הורוביץ (מרצ) וראש עיריית ירושלים ניר ברקת, רואים ב"דיור בר השגה" פתרון ראוי לבעיית הדיור. ברקת אומר שבכל פרויקט חדש צריך ש-20% מהדירות יהיו עד 100 מ"ר, ושמחירן יהיה נמוך ב-20% ממחיר השוק.
אבל איך הם יקצו את הדירות הזולות? הרי במחיר הנמוך ממחיר שיווי משקל, ייווצר עודף ביקוש. כלומר, 500 זוגות צעירים יבואו לקנות את הדירה, ורק אחד מהם יזכה. מי הוא יהיה? מקורב פוליטית? בעל מספר הילדים הרב ביותר? מי ששיחד את הפקיד? לברקת יש פתרון: העירייה תקבע. כלומר, הוא עצמו.
זה הפתרון האהוב על הפוליטיקאים, כדי שכולם ישחרו לפיתחם. ואולם זה פתח ברור לשחיתות, לאפליה ולשיקולים פוליטיים. זה גם פתרון שכלל לא מגדיל את היצע הדירות. זה אפילו מעלה מחירים, כי הקבלן ירצה לפצות עצמו על ההפסד בגין דיור בר-השגה, ויעלה את מחיר שאר הדירות. כך, על כל דירה אחת שתימכר בזול יחסית לזוג מאושר, יהיה זוגות ממורמרים רבים שישלמו יותר ויאשימו את ברקת, הורוביץ והממשלה בסבל הנוסף שנוצר. לכן מדובר בפתרון רע.
מה ששטרסלר שוכח לספר: דבר ראשון דיור בר השגה מתקיים בצורות שנות בערים הגדולות בעולם המערבי. מה, כולם טועים חוץ מנחמיה?!
כמו הרבה דמגוגים, שטרסלר הופך בעיה אחת לאחרת. הוא אומר שתהיה בעיה בהקצאת הדירות ואולי שחיתות. האם זה אומר שלא צריך לעשות את זה? שאי אפשר לפתור את הבעיות האלו? זה כמו להגיד שלא טוב לשים רמזורים כי יהיו אנשים שיעברו באור אדום.
שטרסלר טוען שהקבלנים יעלו את המחירים של שאר הדירות, הוא כמובן לא מעלה בדעתו שיכול להיות שהקבלנים יסתפקו בפחות רווח אם העיריות ינהלו מדיניות נחושה ולא תהיה לקבלנים ברירה. אבל בעולם של שטרסלר בד"כ אין מקום לפעילות נחושה מול בעלי ההון.
2. בנייה על ידי הממשלה
ח"כ דב חנין (חד"ש) רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולחזור לימים הטובים שבהם הממשלה בנתה שיכונים וחילקה אותם למקורבים. זה פתרון שגרוע יותר מההצעה של הורוביץ וברקת, כי ממשלה לא יודעת לבנות. היא תיבנה במקומות הלא נכונים, בגודל הלא מתאים, והשיכונים יעמדו כמציבות לאורך שנים. כך בדיוק קרה עם הבנייה של אריאל שרון בתחילת שנות ה-90.
מה שהממשלה כן יכולה לעשות זה לעודד בנייה באמצעות קבלנים פרטיים. היא צריכה לומר לקבלן: אם תבנה את הבית תוך שנתיים, תקבל מענק מכובד. לשם כך היא צריכה להפשיר קרקעות במהירות ולקצר את הליכי רישוי הבנייה. את שני השינויים האלה מנסה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבצע כבר שנתיים, אך עד כה נכשל. רשות המקרקעין החדשה עדיין לא קמה, וגם קיצור הליך השגת רישיון הבנייה תקוע עדיין בכנסת.
אם נתניהו לא יצליח להעביר בקריאה שנייה ושלישית את שתי הרפורמות הללו עד סוף מושב הקיץ שמסתיים בעוד כשבוע, אין טעם בשאר הדיבורים, כי בלי קרקע זמינה ובלי קיצור הליכים, הבנייה תמשיך להיות תקועה וההיצע ימשיך להיות מצומצם.
מה ששטרסלר לא מספר: שוב, הוא קושר בין שני נושאים שונים, הפקרת התכנון בתחילת שנות התשעים ומעורבות הממשלה כיוזמת בניה בשוק, ומנסה לשכנע ששניהם תמיד קורים ביחד. טוב, אחרי שהוא התעלם מהבניה הציבורית בכל השנים האחרות זה די קל בשבילו.
שטרסלר מספר לנו שביבי מנסה כבר שנתיים להגדיל את היצע הדירות באמצעות פישוט הבירוקרטיה. אבל הוא שוכח שיש למעלה מ-160,000 (!!) דירות מאושרות לבניה, שלא נבנות כי הקבלנים מעדיפים לחכות שהמחירים יעלו!
והוא גם שוכח להגיד שהחוק שהוא וביבי מתפארים בו הוא בדיוק חזרה על המעשים של ממשלת שרון אותם הוא מגנה! לקריאה נוספת
3. פיקוח על שכר הדירה
זהו הפתרון הכי פופוליסטי שיש, וח"כ מירי רגב (ליכוד) אימצה אותו אל ליבה. היא מציעה שהממשלה תוציא מחירון שיקבע את שכר הדירה המקסימלי לכל דירה, לפי מיקומה וגודלה. אם השוכר יידרש לשלם יותר, הוא יפנה בתלונה לחברת עמידר או למשרד השיכון שיפעלו נגד המשכיר.
זה פתרון כה הזוי עד שקשה להחליט מהיכן לתקוף אותו. הרי דמי שכירות נקבעים לפי אינספור מרכיבים: ממצב הדירה, כיווני האוויר, הרעש הסביבתי ועד הפרצוף של המשכיר. אז איך אפשר להכניס את כל זה למחירון?
ואולם נניח שזה אפשרי. אך אז ייווצר תור אינסופי לדירות, כי דמי השכירות יהיו נמוכים ממחיר שיווי משקל. בדיוק כמו שהיה בבריה"מ לשעבר. שם המחירים היו מפוקחים ונמוכים, אך התורים היו ארוכים, ההיצע נמוך, האיכות איומה והשחיתות חגגה.
כל כלי הדמגוגיה של שטרסלר נשלפים אל מול הדבר שהוא הכי חושש ממנו – פיקוח!
דמגוגיה במיטבה: שטרסלר לוקח הצעה אחת, כנראה לא הכי טובה, מתוך אוסף עצום של אפשרויות לפיקוח על שכר הדירה ומגחיך אותה. ככה הוא מנסה לשכנע שהרעיון של פיקוח על שכר דירה הוא הזוי למרות שהוא מתקיים בערים רבות בעולם.
וכמובן, חוזרים לסיפורים מברית המועצות. טוב שלא שמענו הפעם על התור לנעליים בחורף. הרי ברור שניו-יורק, בה יש פיקוח על שכר דירה בחלק מהדירות, היא רוסיה הסובייטית!
4. ביטול המע"מ
גם זה פתרון שנשמע מצוין. הוא לא עולה כלום. מורידים את המע"מ והמחיר יורד ב-16%, ובא לציון גואל. ואולם מאין יבוא הכסף החסר בקופת המדינה? ומדוע דווקא דירות?
הנה, למשל, ראש אופוזיציה, ח"כ ציפי לבני, אמרה באחרונה בוועידת התעשייה והמגזר הקיבוצי, ש"צריך לבטל את המע"מ על המים". טוב, אז יש לנו כבר שני מוצרים שראוי לבטל את המע"מ עליהם – דירות ומים. ומה עם מחשב לילד? ומוצרי חלב? הם פחות חשובים?
לעומת זאת, ראוי לקצץ את המיסוי המיוחד המוטל על דירות. יש לבטל את מס הרכישה, כי הוא מקשה על מעבר דירה, מקטין ניידות ופוגע בצמיחה.
עוד דמגוגיה: האם לנהל דיון רציני בשאלות של מיסוי? לא, מה פתאום! פשוט נחזור לסיפורי הסבתא וההגחכה על פטור ממס למחשב לכל ילד ומוצרי חלב.
5. פיצול דירות
זה רעיון נכון, כי מדוע אפשר שבדירה מסוימת תגור משפחה בת ארבע נפשות, אך אי אפשר יהיה לחלק את הדירה לשתיים, כך שבכל חלק יגור זוג צעיר? זה לא מגדיל את הצפיפות ולא את הנטל על השירותים.
אין סיבה שלא לאפשר פיצול של דירות גדולות, למשל בצפון תל אביב – בשיכון ל' או בשיכון בבלי – שם גרים קשישים שלא צריכים את כל הדירה הגדולה לעצמם. כך ניתן להוסיף מאות דירות בקלות ובמהירות. אבל ראשי הערים לא מעוניינים בכך, כי הם רוצים משפחות עשירות, ולא זוגות צעירים, עניים, שיכולים לשכור רק דירה מפוצלת.
בעצם, ראשי הערים לא רוצים שום דיירים נוספים. הם רוצים מפעלים, שטחי מסחר ומשרדים, שיתנו להם ארנונה ענקית אך יצרכו מעט שירותים.
מידי פעם הוא גם צודק. אבל חבל שרק מידי פעם.
6. בנייה לגובה
בנייה לגבה היא פתרון מצוין. מדוע לא איפשרו, למשל, ברמת אביב החדשה לבנות 20-30 קומות לגובה ואישרו רק שמונה קומות? וכך בשכונות המשתלה ותל ברוך צפון התל אביביות, וכך ברמת גן וגם בגבעתיים. ומדוע אי אפשר לבנות בפרויקטים של פינוי-בנוי 20 קומות לגובה? מדוע תמ"א 38 מאפשרת הוספת קומה אחת בלבד, כאשר אפשר להרוס את הבניין הישן בן השלוש-ארבע קומות ולבנות תחתיו בניין בן 20 קומות?
כלומר, יש מה לעשות. אך הממשלה צריכה לשים לב שפתרונות נכונים הם רק אלה שמגדילים את היצע הדירות. כל השאר זה רק פופוליזם זול.
מה שטרסלר לא מספר לכם? שבניה לגבהים גבוהים מאוד היא בעייתית, כי היא גוררת עלויות תחזוקה אסטרונומיות שרוב הציבור לא מסוגל לעמוד בהן. מעליות חזקות, מגבירי לחץ מים ועוד. אז נכון שעדיף לבנות 10 קומות ולא ארבע, אבל 20 זה כבר לא אותו הסיפור.
וכרגיל לסיום, המנטרה החביבה על הדמגוגים – כל השאר זה רק פופוליזם זול!
יורים לעצמם ברגל
המאמר מתאריך 26.7 בעיתון הארץ.
במוצאי שבת שעברה נשלח לחזית הנשק הסודי של הליכוד: השר משה כחלון. כחלון דיבר באמפתיה על מחאת האוהלים, אמר שהוא מבין את המוחים ומזדהה אתם, ואף הוסיף שבתוך ארבעה ימים יבוא ראש הממשלה עם סדרת פתרונות. אלא שההבטחות של כחלון לא עזרו, וההפגנה באותו ערב בתל אביב הצליחה מעל ומעבר לציפיות של המארגנים. כי למחאת הדיור יש בסיס מוצק, והרגשת המעמד הבינוני שהשלטון פשוט עושק אותו מגובה בעובדות איתנות.
נתחיל בדיור. מחירי הדיור באמת זינקו בשלוש השנים האחרונות. בתל אביב הם עלו ב-64%, כך שכדי לקנות דירה ממוצעת צריך לשים בצד 143 משכורות (ברוטו!), שזה 12 שנות עבודה, שזה מטורף. הבעיה היא, שצעירי שדרות רוטשילד מתנגדים לכל הצעה היכולה לשפר את מצבם.
הערת המערכת: שימו לב, תכף זה מתחיל ותוך השימוש בטכניקה דמגוגית מהשיעור הראשון: סמן את כל מי שאתה נגדם כקבוצה אחת, הומוגנית, בעלת תוכנית סודית, "גלה" לקהל הקוראים מה הם בעצם רוצים בלי להביא הוכחות ותוך כדי ערבוב בין גופים שונים, נושאים שונים והצגה שטחית של כולם. בואו נעקוב אחרי זה צעד אחר צעד.
הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש לעשותו הוא לפרק את מינהל מקרקעי ישראל. יש לחסל את הדינוזאור האחרון הזה, שהוא הגורם המרכזי לעליית מחירי הקרקע והדירות. המינהל, מונופול ארכאי, המחזיק ב-93% מהקרקע, משחרר קרקעות בקמצנות, במטרה להשיג את המחיר המרבי. במקום להמשיך בספסרות זו יש לאלץ את המינהל למכור את כל קרקעות המדינה שברשותו לציבור הרחב; כלומר, להפריט את הקרקע ולהפוך אותה לגורם ייצור חופשי.
שוב, שטרסלר מתעלם מכך שיש דירות מתוכננות לבניה שלא נבנות בגלל אינטרסים של הקבלנים. בעולמו של נחמיה השוק החופשי הוא תמיד טוב והממשלה תמיד רעה. והעובדות לא משנות, גם לא מה שמלמדים בבי"ס לכלכה אחרי שנה א'.
די שהמינהל יכריז על מדיניות חדשה כזאת, ומיד מחירי הקרקע יירדו, ואתם גם מחירי הדירות. אבל אנשי האוהלים ברוטשילד שונאים הפרטה ומתעבים את השוק החופשי. הם רוצים שהמדינה תשלוט בקרקע, ואינם מבינים שהם משלמים על כך מיליארדים.
הנה זה מגיע במלוא עוצמתו, מבחינה נחמיה כל "אנשי האוהלים" הם אותו הדבר והוא עצמו יודע בדיוק מה הם רוצים. למרות שכל מי שביקר במאהל ברוטשילד ובמאהלים אחרים יודע שהוא מורכב מהמון קבוצות שונות ושרוב מה שעושים שם כל היום זה לדון בנושאים השנויים במחלוקת. אבל נחמיה ישחיר את פניהם עם העובדות??
ובכלל, העיתון שבו נחמיה עובד פרסם היום סקר ש-87% מהציבור תומך במאבק. כלומר כמעט כולם, כולל תומכי השוק החופשי שהבינו מה שנחמיה שטרסלר לא הבין מעולם – השוק החופשי לא יכול לפתור את כל הבעיות. האם נחמיה לא קורא את העיתון שבו הוא עובד??
הדבר השני שיש לעשותו הוא לבצע רפורמה בהליכי התכנון והבנייה. יש להבין, שוועדות הבנייה השונות מעכבות מתן אישורי בנייה בשנתיים תמימות, וזה מייקר מאוד את הדירות. אבל גם כאן, צעירי רוטשילד מתנגדים לרפורמה. הם דווקא אוהבים את הארגונים הירוקים המגישים התנגדויות לרוב ותוקעים את תוכניות הבנייה לשנים רבות. גם זו סיבה לעליית מחירי הדירות.
אולי נחמיה ישמח לגור ליד תחנה מרכזית בה עוברים אלף אוטובוסים ביום? אולי הוא ירצה לגור על קרקע מזוהמת? כנראה שאיפה שהוא גר, לא צריך את עזרת "הארגונים הירוקים" כי כשיש מספיק כסף אפשר לקנות דירה באזור בלי זיהום…
הצעה נוספת שיכולה להגדיל את היצע הדירות, וכך להוזיל את מחירן, היא בנייה לגובה. מדוע לא לאשר בניינים גבוהים, בני 20-30 קומות, במקום 8-9 קומות המאושרים כיום? מדוע לא לתת זכויות בנייה נדיבות ל"פינוי-בינוי" באזורי העיר השונים, כדי שיתאפשר לבנות 20-30 קומות לגובה? אלא שאנשי רוטשילד מתנגדים גם לכך. לדבריהם, מדובר בפגיעה במרקם העירוני ובהגדלת הצפיפות, וכל זאת למרות העובדה שתל אביב צפופה פחות מלונדון, למשל. מאותה סיבה בדיוק הם גם מתנגדים לפיצול דירות גדולות בתל אביב, מהלך שיכול להוסיף באופן מיידי מאות דירות.
נחמיה כנראה לא חי בתל אביב, הוא לא יודע שהשירותים העירוניים קורסים בכלל תכנון לא נכון של העירייה. שינסה למשל למצוא גן ילדים. אבל שוב – הוא מאשים את "יושבי האוהלים" בלי להביא ראיה אחת לדעות שלהם, אפילו לא ציטוט. למה צריך עובדות כשאפשר לכותב סתם? הנייר סובל הכל.
החבר'ה ברוטשילד גם אינם רוצים להבין את הקשר בין תמיכה שלהם במסתננים הלא חוקיים מסודאן לבין המחסור בדירות זולות בדרום תל אביב. פעם הם היו יכולים לשכור דירה במחיר נמוך בדרום תל אביב או בשכונת התקווה. היום הדירות הללו נתפסו בידי עשרות אלפי מהגרי עבודה מאפריקה, שנגדם הם לא יגידו מלה.
דמגוג אחד נכנע לדמגוג אחר: שוב, נחמיה טוען שהוא יודע "מה האנשים באוהלים רוצים", אבל לא מביא שום הוכחה. דבר שני, הוא מאמץ את שקרי משרד הפנים שמסרב לבדוק את בקשות הפליטות של מבקשי המקלט.
ומה בדבר הקשר בין סלילת עורקי תחבורה חדשים לבין מחיר הדירות בתל אביב? אף אותו תושבי האוהלים מסרבים להבין. הם התנגדו, למשל, לסלילת כביש מספר 6, שקיצר מאוד את הדרך לפריפריה ואיפשר לרבים לגור ביקנעם או בקרית גת ולעבוד בתל אביב. בלי הכביש הזה היו מחירי הדירות בתל אביב גבוהים עוד יותר.
מי התנגד לכביש 6? מתי, לפני 10 שנים? דפני ליף? ה"ארגונים הירוקים"? – באופן בוטה במיוחד שטרסלר ממשיך בשטיק שלו מתחיל המאמר, לסמן את כל יובי המאהל כגוף אחד שהוא "יודע מה הם רוצים" בלי להביא הוכחה אחת. ודמגוגייה נוספת בקטנה: שטרסלר הופך את ההתנגדות לכביש 6, כביש שמשרת רק מי שיכול ממילא לקנות אוטו, להתנגדות לתחבורה בכלל. לא משנה שרוב מי שהתנגדו להקמת כביש 6 הם התומכים הגדולים ביותר בתחבורה ציבורית, כזו שמשרתת את כל שכבות האוכלוסיה, ולא רק את מי שיכולה לקנות אוטו ולשלם על דלק.
אם נרחיב את היריעה ונדבר על הנטל הכבד המוטל על המעמד הבינוני, נגיע במהירות למחוזות רגישים. כי אצלנו האוכלוסייה החרדית גם אינה עובדת וגם מקבלת מיליארדים מהשלטון, כולל דיור מסובסד. כי אצלנו המתנחלים זוכים לדיור זול במיוחד, לכבישים רחבים וליישובים פורחים העולים מיליארדים. כי אצלנו יש תקציב ביטחון אדיר, שהוא תוצאה של אי רצון להגיע להסדר. ואת כל זה מישהו צריך לממן, והמישהו הזה הוא: המעמד הבינוני.
שוב, לפעמים הוא צודק. אבל למה כל כך הרבה שטויות ודמגוגיה לפני? אולי הוא מפחד?
זה האוצר, טמבל
למאמר המקורי
יובל שטייניץ יכול לבוא בטענות רק לעצמו. במשך שנתיים הוא חוזר ומספר לציבור עד כמה המצב נפלא, עד כמה הצמיחה גבוהה, עד כמה האבטלה נמוכה, עד כמה מצבנו טוב יותר מאשר באירופה הדוויה. עד שהציבור הפנים והחל לשאול: אם המצב טוב כל כך, איך זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש?
מאמר זה דמגוגי פחות מקודמיו, אך שטרסלר לא מצליח להשתחרר ממנהגיו ולכתוב מאמר פשוט וישיר, נקי מתעלולים רטוריים. הנה כבר בפסקה הראשונה הוא רומז שה"תחושה" של רבים בציבור שאינם מצליחים לגמור את החודש נובעת מהתרברבות של שר האוצר, ולא חלילה מהמצב האובייקטיבי של האזרחים.
במשך אותן שנתיים ניסינו להסביר לשטייניץ, שאין זה מתפקידו לטפוח לעצמו על השכם. ניסנו לומר לו, שהוא בונה ציפיות אדירות, שבסוף יתפוצצו לו בפרצוף. כתבנו לו, שהתפקיד שלו הוא להיות נביא זעם, שתפקידו לדבר על הקשיים, על הסכנות ועל המשברים האורבים לנו מעבר לפינה – ויש כאלה. הסברנו לו, שהוא צריך להיות "הגזבר הרע", שכל הזמן דורש קיצוצים והתייעלות וגם מבצע רפורמות חשובות. ואז מי שעלול להיפגע יפנה את כל הלחץ הציבורי למאבקים נגד אותם צעדים – ולא לתוספות והרחבות.
לפחות פה שטרסלר מציג את דיעותיו הרגילות ללא כחל ולסרק – לקצץ תמיד!
אפילו הוכחנו לו, שאם ינהג כך יספוג אמנם ביקורת במהלך הקדנציה, אך כשהיא תסתיים ייווכחו הכל לדעת שהוא עשה את הדברים הנכונים כי מצב המשק יהיה טוב, והוא יקצור את הפירות. אבל שטייניץ אינו מסוגל לדחות סיפוקים. לא מסוגל להתאפק. הוא היה מוכרח לספר כמה הוא מוצלח ומבין בכלכלה יותר מכולם. אפילו יותר מסטנלי פישר. עד שהגיע יום התשלום.
היום המעמד של שטייניץ בשפל חסר תקדים, וכך גם של משרד האוצר. הכי מצחיק הוא התקציב הדו-שנתי, ששטייניץ דיבר עליו בלא הפסק, באופן אובססיבי, בכל מקום ובכל נקודת זמן. הוא סיפר שבעולם אוהבים את התקציב הדו-שנתי ועומדים לאמץ אותו. אבל בינתיים לא שמענו על שום חברה עסקית ולא על שום מדינה שאימצה את התעתוע. גם אצלנו התקציב הדו-שנתי נהפך לבדיחה. הרי אין לנו תקציב סגור אפילו לשנה אחת. גם לא לחודש. הנה עכשיו מתכוונים לבצע בו מהפכה של ממש.
לפני שבועיים, בלחץ ההפגנה הגדולה הראשונה, נשברו כל חוקי התכנון והתקציב, ושר האוצר נגרר על גחונו כדי שיסכים לתוכנית דיור מוזרה, שאיש אינו יודע מה עלותה, שגובשה רק למען מסיבת עיתונאים. אגף התקציבים התנגד לרוב הסעיפים, ובעיקר ל"מחיר למשתכן", אך איש לא ספר אותו. אודי ניסן, ראש אגף התקציבים, הוא כה חלש, עד שמנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, פשוט לקח את מקומו והוביל את התוכנית המוזרה. גם ההתנגדות של שטייניץ לא עשתה רושם על איש.
שטרסלר טוען שביבי הכריח את משרד האוצר לשלוף מהשרוול, במקום לעבוד באופן מסודר, כמקובל במשרד. הבה ונראה מה כותבים אבי בן בסט (מנכ"ל האוצר לשעבר) ומומי דהן על הדרך בה משרד האוצר מציג רפורמות לממשלה ולכנסת:
"כל הרפורמות מתוארות בצמצום רב, בדרך כלל בעמוד או שניים. התיאור לקוני מאוד ומתייחס לתיאור ההחלטות שהממשלה אמורה לקבל. הוא מורכב מדברי הסבר כלליים ביותר. לעתים ההסברים טכניים בלבד ולעתים רציונל והיתרונות של המהלך מוצגים בצורה תמציתית. הנימוקים הם ברמה אינטואיטיבית, ברוב הנושאים אין השוואות בין-לאומיות. כמו כן, אין ניתוח של השפעות לוואי חיוביות ושליליות, בחלק מהמקרים משום שהמציעים לא ערכו ניתוחים מפורטים יותר, ובחלק מהמקרים בשל מספר ההצעות הרב."
" גם התכניות לייעול המגזר הציבורי או לצמצומו מוצגות בקיצור נמרץ, בדרך כלל בעמוד אחד או שניים. המפתח לבחינת תכניות חדשות הוא תרומתן לחיסכון בתקציב המדינה מצד אחד, ופגיעתן הפוטנציאלית ברווחת הציבור מצד אחר. למרות זאת בחלק גדול מהתכניות אין החיסכון התקציבי מוצג כלל. יתרה מזו, גם לגבי תכניות אלה אין כללי דיווח אחידים. בחלק מהמקרים אין ציון של העלות התקציבית הכרוכה ביישום התכנית."
בתחילת השבוע הגיעה הפאניקה במשרד ראש הממשלה לשיאה, ומחיר הבנזין הוקפא. עכשיו נתניהו מודיע על הקמת "צוות שרים" להידברות עם המפגינים כדי למצוא פתרונות להקלת הנטל, תפקיד שבאופן מסורתי היה בידי האוצר. מה הפלא, שמנכ"ל האוצר, חיים שני, מודיע על התפטרותו ושטייניץ מרגיש כמי שחטף עוד סטירה בפומבי?
מה שנכון נכון.
הסכנה מחולשת האוצר היא, שחלוקת התופינים לציבור, כדי להשקיט אותו, תתגבר, מה שיגרום לפריצה תקציבית העלולה לדרדר את המשק למשבר מאקרו-כלכלי. כי כאשר ריח הפחד באוויר, התביעות מכל עבר רק הולכות וגדלות. האמת היא, שכבר עכשיו קשה למנות אותן. חוץ מתוכנית הדיור שאיש אינו יודע כמה מיליארדים תעלה, ניתנה גם הנחה של 50% בתחבורה הציבורית לסטודנטים, הוקפא מחיר הבנזין, הוכפל מענק החימום לקשישים, ניתנה הנחה של 50% לעגלות ילדים בתחבורה הציבורית, שכר השוטרים הועלה, והועברו עוד 300 מיליון שקל למפוני גוש קטיף, לאחר שכבר סחטו מהמדינה 7.4 מיליארד.
שטרסלר מתייחס להבטחות שהופרכו באוויר על ידי ביבי כעובדות תקציביות מוגמרות. לפחות הוא מדה בכך שאף אחד לא יודע כמה יעלו הפתרונות למצוקת הדיור. זה מתיישב עם זה שהסתבר השבוע שהמספר 60 מיליארד הוא פשוט המצאה.
פעם, במצבים דומים, היה אגף התקציבים עומד בפרץ ובולם הצעות פופוליסטיות. אבל תחת ניסן האגף נחלש מאוד, והוא בעצם לא מורגש. פעם היה שר אוצר שהיה דופק על השולחן ואפילו מאיים בהתפטרות אל מול חלוקת הטבות בלי חשבון תקציבי. שטייניץ הוא אדם ישר ואינטליגנטי, בעל כושר לימוד. האם יוכל להסיק את המסקנות הנכונות?
כי אצל שטרסלר, בסופו של דבר, המטרה של תקציב המדינה היא להישמר בתוך הכספת, לא לפתור בעיות חברתיות באמצעות משאבים ציבוריים.
געגועים לגן העדן הסוציאליסטי
המאמר המקורי אינו זמין ברשת, מעניין למה. זה קישור לעותק השמור של גוגל.
במסיבת העיתונאים שכינס שלשום נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, הוא תירגם מאנגלית את האמירה: "לכל בעיה מסובכת יש פתרון פשוט, אך הבעיה היא שהפתרון הפשוט אינו נכון". זה בעצם מה שקורה כעת במאהל המחאה בשדרות רוטשילד, ולא רק שם. מכל עבר אנחנו שומעים על פתרונות קסם שיפתרו את כל הבעיות במהירות הבזק, אלא שמדובר בפתרונות שווא שרק יזיקו.
בימים האחרונים מסתובבים בתקשורת ובאינטרנט מסמכים רבים של אנשי המאהלים ושל אחרים ובהם הצעות לפתור את המשבר. מדובר במסמכים מעמיקים המתייחסים לבעיה באופן מורכב. אבל שטרסלר ממשיך לטעון כי המוחים רוצים "פתרון פשוט ומוטעה". טוב, כשהעובדות מפריעות פשוט מתעלמים.
אסור לשכוח שבמשך 50 השנים האחרונות אנחנו עוברים באופן הדרגתי משוק סוציאליסטי, המנוהל על ידי הממשלה, לשוק תחרותי, המנוהל בעזרת כוחות השוק תוך כדי התערבות ממשלתית – וזה עשה לנו רק טוב. רבים כבר הספיקו לשכוח שרמת החיים עלתה מאוד בשנים אלה, שישראל לא התמוטטה במשבר הגדול של ספטמבר 2008, ושהצמיחה כיום מהירה והאבטלה מסתכמת ב-5.7% בלבד. זה לא היה קורה בכלכלה סוציאליסטית. זה קרה בעזרת מגזר פרטי חזק שצמח והתפתח, לאחר שהמדינה הבינה שאינה מסוגלת לנהל עסקים, ולכן הפריטה מפעלים ממשלתיים כושלים. ראו, למשל, את בזק הממשלתית והמיושנת מול בזק הנוכחית, הפרטית והמתקדמת – שמספקת קו טלפון בתוך יום, לעומת תור של שבע שנים בעבר.
ואולם, כעת רוצים במאהל בשדרות רוטשילד בתל אביב לסובב את הגלגל אחורנית, ולהחזיר אותנו אל הסוציאליזם המיושן, שלא קיים באף מדינה באירופה. הם רוצים מהפכה סוציאליסטית, שתחזיר את השליטה במשק לידי הממשלה – משהו כמו מה שהיה בברית המועצות לשעבר, שם הושג השוויון האולטימטיבי: כולם היו עניים מרודים. בעצם, לא כולם – האליטה המפלגתית חייתה בעושר מופלג על חשבון העם, שהתבוסס בעוני.
אוי, איפה להתחיל?
א. שטרסלר קובע כי "זה לא היה קורה בכלכלה סוציאליסטית". פעם אחרונה שבדקנו הוא אינו נביא. אבל יתרה מכך, רוב דרישות המוחים שואבות השראה ממדינות אירופה ובמיוחד סקנדינביה, לא מאיזו "דמוקרטיה עממית" משנות השבעים. אבל אצל שטרסלר המוחים רוצים "סוציאליזם". המדינות המהוות השראה לדרישות הן דוגמה ומופת לכלכלה חזקה, רמת חיים גבוה ושיוויון.
זהו מקרה פרטי של הטריק הדמגוגי הידוע בו שטרסלר משתמש רבות, כל מה שלא מתאים לתפיסת העולם שלו הוא סוציאליזם או קומוניזם, אין אפשרות אחרת: משהו כמו מה שהיה בברית המועצות לשעבר.
ב. שטרסלר כותב "רבים כבר הספיקו לשכוח שרמת החיים עלתה מאוד בשנים אלה, שישראל לא התמוטטה במשבר הגדול של ספטמבר 2008, ושהצמיחה כיום מהירה והאבטלה מסתכמת ב-5.7% בלבד." בחירת נתונים מניפולטיבית היא אחת מהאומנויות העתיקות של הדמגוגיה. נראה שנחמיה לא קרא את הדו"ח של מרכז טאוב שפורסם אתמול, מרכז שבראשו עומד אחד מכלכלני המאקרו הבכירים בישראל. הדו"ח מראה שנתוני האבלטה אינם מספרים את סיפור של המשק הישראלי. הסיפור הנכון הוא:
דו"ח טאוב מצייר תמונה של חברה שאינה מצליחה להיעזר בנקודות החוזק שלה על מנת לעלות על מסלול עקבי של התקדמות כלכלית וחברתית. לדעת מחברי הדו"ח, הסיבה לכך היא היעדר תכנון ותעדוף באופן שבו מנצלת הממשלה את תקציבה. לפי הדו"ח, כספי המדינה אינם מושקעים בייצור מערכת בריאות יציבה ושוויונית והכסף הרב שמושקע במערכת החינוך אינו מנוצל באופן נכון וכך, למרות השקעה גבוהה יחסית בחינוך, הישגי התלמידים נמוכים בכל קנה מידה עולמי.
ג. שטרסלר מספר הרבה פעמים את הסיפור על בזק. אבל הוא שוכח שני דברים. הראשון הוא שאם אתה מביא כל פעם את אותה הדוגמא, כנראה שיש לך רק דוגמא אחת בשרוול. השני הוא שבמקביל להפרטה של בזק חל שינוי טכנולוגי מהפכני בשוק התקשורת, והוא שאיפשר את התחרות בין בזק לחברות תקשורת אחרות. אם היו מפריטים את בזק לפני כן היא הייתה פשוט מונופול בבעלות פרטית כי אף אחד לא היה יכול להתחרות בה מסיבות טכנולוגיות, מה שנקרא מונופול טבעי. את זה מלמדים בשנה ב' בכלכלה, אולי שטרסלר לא התמיד עד לשם.. והאמת היא שהעברה של מונופולים לידיים פרטיות זה בדיוק מה שהמדינה עשתה ברוב ההפרטות המהוללות שלה, שלא השיגו אף תחרות אלא רק עוד כסף לטייקונים. בואו נראה מה חושב המייסד של דה-מרקר, המקום בו פורסם המאמר של שטרסלר, על הפרטה בישראל עד כה:
אחת הסיבות לריכוזיות במשק הישראלי היא הדרך הגרועה שבה בוצעה ההפרטה בישראל. ההפרטה, שאמורה להיות אמצעי להגברת תחרות, פריון, חדשנות, לשיפור השירות ולהאצת המשק – נהפכה למטרה בפני עצמה. בחלק מהמקרים, ההפרטה הסיגה לאחור את המטרות הכלכליות שלשמן לכאורה בוצעה. גם המקרים של הפרטות בזק ואל על לא שונים מהותית. הגברת התחרות, אם היתה כזאת, בוצעה לפני ההפרטה – בעוד ההפרטה עצמה לא הניבה כל תועלת כלכלית אמיתית למשק בהגברת היעילות, הפריון והחדשנות.
לפחות עכשיו אנחנו יודעים שבדה-מרקר הכותבים אכן נהנים מחופש מערכתי..
לא רוצים רפורמה
העלייה החדה במחירי הדירות בשלוש השנים האחרונות היא תוצאה של תנועת מספריים. מצד אחד הוריד נגיד בנק ישראל את הריבית לרמה הנמוכה בהיסטוריה מיד לאחר המשבר העולמי של ספטמבר 2008, והציבור, שמאס במניות, החל לקחת משכנתאות זולות ולרכוש דירות. כך נוצר הלחץ מצד הביקוש.
במשק נורמלי, שבו הקרקעות מופרטות ומוחזקות על ידי הציבור – כמו באירופה, כמו בארה"ב – צד ההיצע היה מגיב. בעלי הקרקעות היו מוכרים את הקרקעות שברשותם תוך עליית מחירים סבירה – והמשבר היה נמנע.
אבל אצלנו מחזיק מינהל מקרקעי ישראל ברוב הקרקע (93%), והוא גוף ביורוקרטי ומיושן, שכבר שנים רבות לא משווק מספיק קרקע וגם לא דואג לדחיפת התוכניות שלו בוועדות התכנון המחוזיות. בנוסף, ועדות התכנון לא עושות את מלאכתן. תוכניות שמגיעות אליהן נתקעות במשך שנים, וכך נוצר, מהצד השני, מחסור עצום בקרקע מתוכננת. זו
הסיבה לזינוק האדיר במחירי הדירות – הרי מחיר הקרקע מהווה 30%-50% ממחיר הדירה.
כמה הערות:
ראשית שטרסלר ממשיך בעקביות להתעלם מכך שהאיטיות בתכנון ובשיווק היא רק אחד מהגורמים למחסור בדירות. שוב נזכיר כי קיימות מעל 160,00 דירות מאושרות שאפשר להתחיל לבנות מחר בבוקר אבל הקבלנים לא בונים, כי המחירים לא גבוהים מספיק.
שנית, כולם מדברים על העיכובים בתכנון אבל אף אחד לא אומר למה. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא שהועדות סובלות מתת תקצוב ואין להן אפשרות להעסיק כמות גדולה של אנשי מקצוע שיבדקו את התוכניות. ומה הפתרון של שטרסלר וביבי? לאפשר תכנון ראוי ולתקצב אותו בהתאם? לא! להקים מנגון עוקף תכנון, הוד"לים, שפשוט יאשר מה שבא לו.
ואולם, אנשי האוהלים מתנגדים לפתיחת השסתומים האלה. הם מתנגדים לרפורמה במינהל שמוביל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במטרה להפוך את המינהל ל"רשות מקרקעין" שתציף את המדינה בקרקעות. מובילי המחאה גם מתנגדים להעברת חוק הווד"לים (ועדות דיור לאומיות), שמטרתו לזרז את תהליכי התכנון והבנייה, במטרה לחלוץ את הפקק.
ניקח לדוגמה את שטח פי גלילות, שבין תל אביב לרמת השרון. בשטח ניתן לבנות 12 אלף יחידות דיור, אך התוכנית תקועה. היכן? בוועדה המחוזית. באזור מודיעין, למשל, יש אפשרות לבנות עוד 10,000 דירות – אך גם עניין זה תקוע בוועדה המחוזית.
סתיו שפיר, ממנהיגות המחאה, אומרת: "הדרישה שלנו היא להסיר את חוק הוד"לים". היא לא רוצה להבין שהחוק הוא הדרך היחידה להבטיח את הורדת מחירי הדירות – לכל עם ישראל. אנשי האוהלים רוצים שהמדינה – הלא יעילה והלא מאורגנת – תבנה בעבורם בתים ותחלק להם אותם בחצי-חינם. אבל איך המדינה תבנה אם שני השסתומים הללו – ועדות התכנון והמינהל- ימשיכו לחסום את התהליך? ואיך בדיוק תחלק הממשלה "דירות בנות השגה"? לפי רמת ההכנסה? לפי הכנסת ההורים? לפי מספר הילדים? לפי קרבה פוליטית? הרי על כל זוג שיקבל דירה (בפרוטקציה), יהיו 1,000 שלא יקבלו כלום, ויישארו ממורמרים עוד יותר.
לכן, יש לקוות שחוק הווד"לים יעבור מחר בכנסת, ואולי סוף-סוף לא נעמוד במקום 121 בעולם בביורוקרטיה ובמשך הזמן הנדרש לקבלת אישור בנייה בישראל.
שוב מתעלם שטרסלר מכך שבמשך שנים המדינה בנתה עשרות אלפי דירות ושבתקופות מסוימות היקף הבניה ביוזמה ציבורית היה 50%. זה עבד פעם, אבל שטרסלר מנסה לשכוח ולהשכיח. בעולם שלו רק השוק הפרטי יכול, ולא משנה מה ההיסטוריה אומרת. ועוד טיעון דמגוגי קלאסי – הדירות יפתרו רק לחלק מהאנשים את הבעיה. אז מה עדיף, לא לפתור בכלל?? להרחבה
לאפשר ירידה
כאשר מינהל מקרקעי ישראל מוציא קרקעות לבנייה, הוא קובע להן מחיר לפי הערכת שמאי. אבל כדי לאפשר לשוק לומר את דברו, מחיר המינימום שנקבע הוא 50% מהערכת השמאי.
ואולם, במצב הנוכחי, כשכיוון מחירי הנדל"ן הוא כלפי מטה, צריך לשפר את השיטה. זאת, מאחר שהשמאי מסתכל על מחירי העסקות שנעשו באזור, ואם עקומת המחיר היא בכיוון מטה – הוא יעניק הערכה גבוהה מדי למחיר הקרקע שבמכרז. לכן, ראוי לשנות את סף המינימום ולקבוע אותו על 25% מהערכת השמאי.
כמו כן, ראוי לקבוע כלל נוסף: אם ניגשים למכרז 5-10 מציעים, הרי שהם מייצגים את השוק טוב מספיק, ולכן כל מחיר שיוצע במכרז יהיה המחיר שיתקבל, בלי קשר להערכת שמאי. כך ניתן יהיה לאפשר למחירי הקרקע לרדת.
הצעות לא רעות, אבל הן יכולות לבוא בנוסף לדיור ציבורי, לא חייבות לבוא במקום.
היכן הקרקע
במדינת ישראל שבתוך הקו הירוק יש כ-21 מיליון דונם. מתוכם, 6.5 מיליון דונם הם שטחי אש ומחנות צבא, כ-4 מיליון דונם הם יערות ושמורות טבע וכ-4 מיליון דונם הם קרקע חקלאית. יש כמובן את הנגב ויש גם 1.5 מיליון דונם של שטח עירוני – כולל שטחי המגורים בכפרים, במושבים ובקיבוצים.
בתל אביב אין למינהל מקרקעי ישראל קרקעות פנויות רבות, אבל אם תעלו על אחד המגדלים הגבוהים במרכז העיר, תגלו שתל אביב מורכבת בעיקרה מבניינים בני ארבע קומות. אפשר להפוך כל חמישה בניינים כאלה למגדל אחד עם 30-40 קומות, וכך גם לבנות יותר דירות וגם לשחרר יותר קרקעות לגינות ציבוריות קטנות ליד אותם מגדלים. כך בונים בעולם. הרי פאריס, לונדון וניו יורק צפופות יותר מתל אביב.
הבעיה היא שראשי הערים לא אוהבים לבנות לגובה. הם בכלל לא אוהבים אזרחים נוספים, כי הם גורמים להוצאות נוספות על גני ילדים, בתי ספר ובתי כנסת, אך משלמים ארנונה נמוכה. לעומתם, עסקים, מסחר ובנקים משלמים הרבה יותר ארנונה, וכמעט שלא מקבלים שירותים כלל.
ניקח, לדוגמה, את כל השטחים שנמצאים בדרום תל אביב, באזור תחנת רכבת דרום, באזור שמדרום לדרך בן-צבי, בשכונת הארגזים, בשכונת שפירא, בתל כביר ובנוה שרת. באזורים אלה אפשר לבצע תוכניות פינוי-בינוי תוך מתן אישורים לבנייה לגובה – לא להוסיף שתי קומות, אלא 30-40 קומות.
יש, כמובן, גם קרקע חקלאית שאפשר להפשיר וכך לאפשר בנייה נוספת. אלא שהקיבוצים והמושבים לא מוכנים לקבל את הפיצוי, הנמוך לדבריהם, שמציע המינהל – 30 אלף שקל לדונם – ולכן גם מקור הקרקע הזה תקוע.
זה מה שקורה כשהמדינה מנסה לנהל בנייה – כי המדינה אינה הפתרון, היא הבעיה.
עוד חוזר הניגון, שטרסלר כנראה באמת לא יודע את מה שהראינו כאן כבר כמה פעמים: כן לבנות לגבוה, אבל לא לארבעים קומות. מגדלים גוררים עלויות תחזוקה עצומות ובסופו של דבר נוטים להינטש. להרחבה