מחירי הדיור: תגובה לשוקי

שוקי גלילי כתב פוסט על מחירי הדיור. הוא מנתח נתונים היסטוריים ומגיע למסקנה "שכוחות השוק פועלים רק בכיוון אחד. כשהביקושים עולים ומחירי התשומות וחומרי הגלם עולים, גם המחירים עולים. לעומת זאת, כשההיצע עולה ו/או מחירי התשומות יורדים המחירים משום מה לא יורדים". המסקנה של שוקי היא נכונה לדעתי (בגדול), אבל הניתוח שהוא עושה בדרך אליה הוא לדעתי שגוי.

איזה נתונים לבחור?

ההשערה ששוקי מנסה לבחון היא: האם עודף היצע מוביל לירידת מחירי הדיור? בניתוח של שוקי יש שני נתונים: דירות שנבנו ביוזמה פרטית ונותרו למכירה בסוף כל חודש; ההוצאה הלאומית לדיור. הנתון הראשון מתאים כדי לבדוק את ההשערה, אבל השני לא. הוצאה הלאומית משמעותה כמה מוציאים כל האזרחים במשק. אחד הגורמים שהכי משפיעים על ההוצאה הלאומית לדיור הוא גודל האוכלוסיה. ככל שיש יותר (א)נשים, כך מוציאים יותר כסף על דיור, כי כל אחד צריך חדר. לכן הנתון היה צריך להיות הוצאה לדיור לנפש (למתקדמות: הנתון האמיתי צריך להיות הוצאה לנפש סטנדרטית. דירה לארבעה לא עולה פי ארבע מדירה ליחיד ולא פי שניים מדירה לזוג. אבל הנתון הזה לא זמין ומאוד מסובך לחישוב). הגרף הבא מתאר את ההתנהגות במקביל של ההוצאה לדיור לנפש ושל הדירות שנותרו למכירה:

ובכן, נראה שהגרף הזה דווקא מראה שהשוק כן עובד: ככל שעודף ההיצע קטן, כל ההוצאה לנפש עולה. מקדם המתאם בין שני המשתנים, המשמש לאמידת הקשר הלינארי ביניהם, הוא 0.86-, מצביע על קשר שלילי חזק.

הקשר בין הנתונים לתיאוריה

התיאוריה אומרת שיש קשר בין המחיר לביקוש וההיצע, לא בין גודל ההוצאה לביקוש וההיצע. את התרשים הבא רואים בכל ספר לימוד בכלכלה (הומצא על ידי אלפרד מרשל): הכמות מוצגת על הציר האופקי, המחיר על הציר האנכי. הביקוש הוא הקו הכחול שיורד משמאל לימין: ככל שהמחיר נמוך כך רוצים לקנות יותר. ההיצע באדום עובד ההיפך, ככל שהמחיר עולה רוצים למכור יותר. לפי התיאוריה המחיר והכמות בשוק ייקבעו בנקודה בה הכמות המבוקשת והכמות המוצעת שוות: היכן שהעקומות נחתכות (מסומן: q, p2). עודף היצע נוצר במחיר p1, רוצים למכור יותר משרוצים לקנות (מסומן באליפסה). במקרה זה המחיר אמור לרדת, וניתן לומר שהוא ירד יותר מהר ככל שעודף ההיצע גדול יותר.

הגרף הבא מתאר את עודף ההיצע (אותו נתון ממקודם) ומדד מחירי הדיור בתקופה שבין 2003 ל-2006 (לא מצאתי נתונים לתקופה ארוכה יותר). התיאוריה אומרת שצריך להיות קשר ברור בין המשתנים: ככל שיש עודף היצע גדול יותר, המחיר צריך לרדת. אפשר לראות שבתקופות מסויימות יש קשר, ובתקופות מסויימות אין. כשמסתכלים על כלל התקופה נראה שאין קשר עקבי בין שני המשתנים (מקדם הקשר 0.01-. למעוניינות, תרשים קורלציה נעה על פני שנה וקורלציה מתפתחת על פני התקופה).

מה המסקנה? האם התיאוריה נכונה?

המסקנה שלי קרובה לזו של שוקי: אין ממש קשר בין עודף היצע הדירות למחיר שלהן (לשני הכיוונים). מדוע? זה נושא לפוסט אחר. האם זה אומר שהתיאוריה לא נכונה? התשובה היא כנראה כן ולא. התיאוריה יכולה לעזור לנו לחשוב על נושאים, אבל נראה שמלבד מקרים מסויימים אין לה הרבה יכולת לעזור לנו לנתח את המציאות. אם היא נכונה רק לחלק מהמקרים, צריך להשתמש בה רק למקרים אלו, ולא להחיל אותה כמו קסם על כל שאלה. לצערי, זה מה שנעשה פעמים רבות מידי.

איפה אפי (והכסף)? סלולר והמחאה

אבא שלי, אפרים, הוא הוגה כלכלי בזכות עצמו. במשך שנים הוא מחווה באזנינו את דעתו על סוגיות כלכליות אבל הרעיונות נשארים בין קירות הבית. עכשיו כשיש לי בלוג זה רק מתבקש שתהיה לו פינה: איפה אפי (והכסף)? והפעם: על הסלולר והמהפכה החברתית.

בזמן האחרון יש שטוענים שבגלל המחאה החברתית והצרכנית, המניות של חברות רבות ירדו והציבור שמושקע בבורסה, בעיקר דרך הפנסיה, הפסיד המון. אבל מי שטוען את זה שוכח שהירידה בערך חברות הסלולר נובעת מזה שהציבור הרחב הפסיק לשלם להם המון כסף, שנשאר אצלו בכיס. בישראל יש כ-9 מיליון מנויי סלולר. לפי מחירי החבילות החדשות והישנות נראה שכל מנוי הוזל בממוצע במאתיים ש"ח. ירידת הערך של החברות בבורסה משקפת את הערכת הציבור לגבי תזרים המזומנים העתידי שלהן. הפגיעה בתזרים זה שווה (פחות או יותר) לכסף שמשקי הבית חוסכים עקב ירידת מחירי התקשורת הסלולרית. כך שבהסתכלות על כלל המשק, ה"פגיעה" של המחאה בחברות הסלולר הנסחרות בבורסה חזרה כולה לכיסו של הציבור.

האמת היא שהכסף חזר לכיסו של הציבור באופן פרוגרסיבי, שמיטיב עם בעלי ההכנסות הנמוכות. לחלק גדול מהעובדים והפורשים במשק כלל אין פנסיה או שיש להם פנסיה זעירה. לכן ההפסדים שסופגת הפנסיה כמעט ואינם משפיעים עליהם. לעומת זאת, הירידה החודשית בתשלומים לחברות הסלולר מוסיפה להם כ-2,400 ש"ח בשנה, ישירות לכיס. מי שיש להם הכנסות גבוהות נהנים גם מפנסיה גבוהה, ומכיוון שהפגיעה היא יחסית לגודל הפנסיה הם מפסידים יותר שקלים. כך שיוצא שכולם הרוויחו כמעט אותו דבר אבל ההפסד גדול ככל שיש לך יותר – כסף עובר ממי שיש לו למי שאין לו. (כמות מנויי הסלולר, שחלק גדול מהם עסקי, מראה שמספר משקי הבית שיש להם יותר ממכשיר אחד לאדם ומספר משקי הבית שאין להם סלולר כלל אין גדולות במיוחד).

 

 

 

קצרים: לך ישר לכלא ואל תאסוף 200 ש"ח, חצץ משוכלל

יש כאלה שלא משלמים מס והולכים לכלא, יש כאלה שלא

בית המשפט גזר שנת מאסר ו-50 אלף ש"ח קנס על גנן שהעלים מע"מ בהיקף 675,000 ש"ח. יש כאלה שהבריחו (לכאורה לכאורה! אבל כך אומרת רשות המיסים) מיליארדים חייבים במס לחו"ל, אבל הם יקבלו הנחה ממשרד האוצר ולא ישבו יום בכלא. כי משרד האוצר מפחד מהעשירים והחזקים.

התיאוריה משוכללת, הרגולציה פחות

כתבתי על ההבדלים בין שוק חופשי, תחרותי ומשוכלל. אחד התנאים לקיום שוק משוכלל הוא שאין השפעות חיצוניות, כלומר כל העלויות של המסחר משולמות על ידי הסוחרים. השפעות חיצוניות מתרחשות לרוב כאשר יש נזק סביבתי: לא המוכר ולא הקונה משלמים עליו, אלא כל החברה. מנהל מקרקעי ישראל ביקש לבדוק בכמה צריך להעלות את ההפרשות לתמלוגים ולקרן שיקום נוף.

שני התשלומים הללו אמורים לשקף את העלות החיצונית של ייצור החצץ, כמו פגיעה בנוף, זיהום ומיצוי של משאב מתכלה. דו"ח שהכינו שני מומחים לכלכלה סביבתית בשביל המשרד להגנת הסביבה המליץ להעלות את התמלוגים פי עשרה, דו"ח אחר הראה שהפער בין שיעור התמלוגים בארץ ובעולם הוא עצום. המנהל החליט להעלות את התשלומים לשיקום נוף בשתי אג', וזהו.

שוק חופשי, תחרותי או משוכלל?

אומרים שקפיטליזם זה שוק חופשי, או שוק תחרותי. או שאדם סמית' התייחס לשוק חופשי, או לשוק תחרותי. מדברים גם על השוק המשוכלל. אומרים שכשיש שוק חופשי זה טוב, או רע; וששוק תחרותי הוא התוצאה של שוק חופשי ועוד ועוד. הפוסט מנסה לעשות קצת סדר. כולם קשורים האחד לשני, אבל גם מאוד שונים האחד מהשני.

כל שלושת המושגים הם מופשטים. השאלה אם ומתי הם מתקיימים במציאות היא שאלה מורכבת שכדי לענות עליה צריך להיכנס לכמה נושאים מסובכים וגם לא תמיד פתורים. הדיון יהיה מושגי עם קצת שאלות על המציאות בסוף.

שוק חופשי

המושג הכי פשוט, מתייחס לשוק שבו כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. כל מה שהוא רוצה? חוץ מלגנוב. קיומו של שוק, אפשרות לקנות ולמכור, כאשר ההגבלה היחידה היא שמותר לך ולכל אחד אחר למכור ולקנות רק את מה ששלו, הוא שוק חופשי.
בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית זה המושג הראשון של שוק שהוגים מתחום הכלכלה מעניקים לו ערך נורמטיבי, כלומר רואים אותו כרצוי. המשמעותי ביותר הוא כמובן אדם סמית'. סמית' מגיע למסקנה שבטווח הארוך השוק החופשי מגיע לתוצאות טובות יותר לכלל החברה מאשר כל התערבות ממשלתית שיכולה להיות, ולכן הוא מצדד במדיניות של אי הטלת מגבלות על המסחר. סמית' טען שאי התערבות במסחר תוביל בסופו של דבר לכושר ייצור גדול יותר ותאפשר לקיים יותר אוכלוסיה ויוצר צמיחה (הוא סבר שבטווח הארוך מצבם של הפועלים אינו ניתן לשינוי ולא יהיה טוב יותר מהמינימום הנדרש לקיום). כדי ליצור שוק חופשי על המדינה להבטיח את זכויות הקניין בלבד ותו לא.

שוק תחרותי

בהמשך התגבשה ההבנה ששוק חופשי לא מבטיח תוצאות טובות. אבל הפעם השאלה "מה טוב?" הייתה אחרת. בשוק תחרותי כל פעולה שמקנה למישהו יתרון משוכפלת מייד על ידי אחרים והייתרון הפרטי נעלם. אם פירמה (firm) מרוויחה ממוצר ייכנסו פירמות שימכרו במחיר נמוך יותר עד שהמחיר ישתווה לעלויות הייצור ואף פירמה לא תרוויח.
התחרות מובילה לכך שכל שחקן מתייחס למחירים שנקבעים בשוק התחרותי כנתונים ורואה את עצמו כחסר יכולת להשפיע עליהם ("לוקחי מחיר" price takers). בפועל המחירים נקבעים על ידי האינטראקציה המורכבת בין השחקנים. תוצאה נורמטיבית ראשונה היא שבטווח הארוך (מושג די מעורפל) חלוקת ההכנסות בשוק תחרותי נעשית בהתאם לתרומה של כל משתתף בתהליך הייצור: פועל שמעלה את ערך המכירות של החברה באלף שקל יקבל משכורת של אלף שקל. כך גם שאר גורמי היצור. תוצאה נורמטיבית שניה היא שהתועלת שבמוצר מתחלקת בין הקונים (הנאה) ליצרנים (רווח) באופן שמתאים בדיוק לנכונות של של כל אחד מהם לשלם עליה.
שוק חופשי אינו בהכרח תחרותי. אם יש במשק רק פירמה אחת שמייצרת קולה היא מונופול שאינו פועל בתנאי תחרות. כתוצאה מכך היא תרוויח הרבה מאוד, לא תשלם לגורמי הייצור את מלוא ערך התרומה שלהם לתהליך הייצור (בכלכלנית זה אותו דבר) והתועלת מהמוצר לא תתחלק בינה ובין הקונים באופן הראוי. כדי ליצור שוק חופשי המדינה צריכה להבטיח את זכויות הקניין ולדאוג שלא יהיה אף שחקן חזק מידי בשוק (קונה או מוכר) ואם נוצר שחקן כזה לפרק אותו או להגביל את כוחו.

שוק משוכלל

כאשר אומרים שמשהו יעיל אפשר להתכוון לכמה דברים. אחת המשמעויות היא "יעיל פארטו" – מצב שלא ניתן לעשות בו שיפור לטובת מישהו מבלי לפגוע במישהו אחר. ברור שאם אפשר לשפר את המצב של מישהו מבלי לפגוע באחרים כדאי לעשות זאת, זה נקרא שיפור פארטו. מצב יעיל פארטו א' טוב יותר מכל מצב לא יעיל פארטו ב' בתנאי שניתן להגיע ממצב ב' למצב א' על ידי שיפורי פארטו. שוק משוכלל הוא גרסא משופרת של שוק תחרותי, שתמיד תגיע למצב יעיל פארטו.
מלבד התחרותיות מתאפיין שוק משוכלל ב:

1. מידע מלא: למוכר ולקונה מידע מלא וזהה על כל המוצרים.
2. אין עלויות עסקה: עצם הביצוע של קניה ומכירה לא כולל עלויות שאינן תשלום עבור המוצר.
3. אין השפעות חיצוניות: כל עסקה משפיעה רק על המוכר והקונה, ולא על אף אחד אחר.

ניתן לראות ששלושת התנאים האלה לא מתקיימים בהמון מקרים: המוכרים בדרך כלל יודעים יותר על המוצר מאשר הקונים, צריך להשקיע בהשוואת מחירים, לשלם לעו"ד או לנסוע לסופר רחוק, כל שימוש בדלק מחצבי מייצר זיהום שמשפיע על כלל החברה. כדי להבטיח את קיומו של שוק משוכלל המדינה צריכה לפעול ולתקן מקרים בהם התנאים אינם מתממשים, אבל זה כבר הרבה יותר מסובך.

שטייניץ לוקח לך 1,800 שקל מהכיס, או: שערוריית הרווחים הכלואים

פרשת הרווחים הכלואים היא אחת המטורפות שידעה ישראל. משהו בין היסחטות עצמית להתרפסות מרצון שמובל שר האוצר שטייניץ כבר כשנה. הנזק המיידי הוא ששטייניץ לוקח ממך 1,800 שקל, הנזק ארוך הטווח הוא שמתקבעת הנורמה שהממשלה מתרפסת מרצון ונותנת לחזקים בעוד היא לוקחת מהחלשים, ומתרצת את כל זה באוסף של פשלות אדירות.

מה זה רווחים כלואים?

חוק השקעות הון מאפשר לחברות בינ"ל לא לשם מס חברות על הרווחים שלהן. המס הזה עומד היום על 25% והוא כבר אחד הנמוכים ביחס לעולם. הטעם העיקרי לפטור הוא שאותן חברות אמורות להשקיע חזרה את הרווחים בתחומי ישראל, ובכך לחזק את המשק וליצור עוד מקומות עבודה. אם הן רוצות להוציא את הרווחים מישראל הן צריכות לשלם מס מלא של 25%.

בין החברות ובין רשות המיסים יש מחלוקת על התנאים המדוייקים של הפטור ממס. לכן החברות לא השקיעו את הכסף בישראל אבל גם לא משכו אותו כרווחים של הבעלים שנמצאים בחו"ל וכך נמנעו מתשלום מס. באותו הזמן השתמשו החברות בכסף הזה כבטחונות להלוואות שאותן השקיעו בחו"ל. התוצאה היא שבישראל יש כ-100 מיליארד ש"ח של רווחים "כלואים". אם החברות יוצאו את הכסף מישראל אז המדינה תקבל תשלומי מס בסך 25 מיליארד ש"ח, קצת יותר מ-7% מתקציב המדינה.

מה רוצה שר האוצר?

משום מקום, ובלי איומים גלויים של החברות המחזיקות ברווחים, החליט שר האוצר שצריך להגיע איתן לפשרה. הרעיון הוא לתת להן להוציא את הכסף תמורת תשלום מס מופחת. הטענה שלו היא שאם לא יתנו הנחה במס, החברות ישאירו את הכסף בבנק והמדינה לא תקבל שום מס, ועדיף מעט על כלום. זה אפילו לא המקרה שבו הממשלה טוענת שאם נעלה את המיסים על העשירים הם יברחו לחו"ל – פה הכל כבר נעשה ולא מדובר בהתנהגות עתידית משוערת, הכסף קיים ועכשיו השאלה היא האם ישלמו את כל המס או שלא.

ההצעה בעצם אומרת: הממשלה לא יודעת להתמודד עם הגדולים והחזקים, שיש להם הרבה עורכי דין ורואי חשבון, הם מאיימים עליה כמו במשחק "צ'יקן" והממשלה ממצמצת ראשונה. באותו זמן הממשלה מכבידה את המיסים על כלל האוכלוסיה, ובמיוחד על החלשים: מס על דלק, על טבק, מע"מ – כולם מיסים שפוגעים בעיקר בבעלי הכנסות נמוכות. מדוע? מכיוון שאלו מיסים על צריכה, ובעלי הכנסות נמוכות צורכים חלק גדולה יותר מההכנסה שלהם, לכן כל מס שמוטל על צריכה גורע חלק גדול יותר מהמעט שהם מרוויחים. שר האוצר מתנהג כמו ילד בינוני, שמפחד מהילד הגדול שדורש את הצעצוע שלו, אז הוא גונב את הצעצוע של הילד הקטן ונותן לילד הגדול והמאיים. מתי פעם אחרונה התקשרו אליך ממס הכנסה ואמרו – החלטנו שאנחנו לא צריכים את כל הכסף שלך אז נתפשר על משהו באמצע??

מצעד התירוצים

לא ברור לי מה האיץ את שטייניץ לוותר על הכסף שלנו. איזה תירוצים נותנים שטייניץ ואנשי האוצר?

"במצב החוקי הקיים יש חוסר בהירות שהחברות ניצלו לטובתן בדרכים שונות לעקיפת מגבלות הפטור ממס" – במילים אחרות: מישהו פישל כשכתבו את החוק, אבל לא הוא משלם את המחיר, אלא האזרחים הקטנים.
"רשות המיסים לא הוציאה שומות לחברות, למרות שבפועל חלק מהרווחים מומשו ברכישת חברות בנות בארץ ובחו'ל" – במילים אחרות: מישהו ממש פישל ולא שם לב שהכסף כבר יצא, וגם הוא לא ישלם את המחיר אלא אנחנו.
שטייניץ: "החוק נכון וצודק, אחרת לא ניתן היה להכריח את החברות לשלם מס עליהם. אם לא נגבה את הכסף מהחברות נאלץ לגבות אותו מאזרחי ישראל" – כל מילה מיותרת.

מה הלקח?

כנראה שעדיף להיות עשיר וחזק, כי אז מקבלים עוד כסף וכוח, ולא עני וחלש. ואם אתה חייב הרבה כסף למדינה – אל תשלם, בסוף היא תוותר לך.

לקט

כמה דברים שפרסמתי במקומות אחרים. לקריאת המאמר המלא באתר המקורי לחצו על הכותרת.

הגלובליזציה של המזון

המצב כיום הוא, ששטחי החקלאות הזמינים לנו הולכים ומצטמצמים. בה בעת, הביקוש למזון הולך וגדל. בניגוד למקובל לחשוב, עיקר הביקוש אינו נובע מגידול האוכלוסיה, אלא משינוי באופי התזונה. ההשפעה הגדולה ביותר נובעת מהמעבר לצריכת בשר אינטנסיבית. המשך המגמות הקיימות בתחום החקלאות העולמית, צפוי להפוך את כולנו להרבה יותר עניים. עוני במובן של קושי הולך וגובר לספק את צריכנו הבסיסיים, מכיוון שחלק גדול יותר מהכנסתנו יוקדש לרכישת מזון. בה בעת, שיא תפוקת הנפט צפוי להפוך את החקלאות לפרודוקטיבית פחות ופחות ולכזו הנסמכת על עבודת כפיים ולא על מיכון מבוסס נפט. יותר ויותר אנשים יחזרו להיות חקלאים.

קריאה ביקורתית: יסקין נגד יחימוביץ`, או איך כותבים מאמר דמגוגי

ביום שני פרסם משה יסקין מאמר בדה-מרקר הפוסל את הצעת החוק להגבלת יחס השכר בחברות ציבוריות. הטענה של יסקין הייתה כי ההצעה של יחימוביץ` מנוגעת להגיון הכלכלי. […] המאמר של יסקין הוא דוגמה מצויינת לכתיבה דמגוגית. כמו באגדה על אבא אבן, שבטקסט של אחד מנאומיו הופיעה הערה בכתב יד "טיעון חלש, להגביר את הקול", כך גם יסקין מחפה על חוסר העומק של טיעוניו בבוטות, זלזול ודה-לגיטימציה.

המשטרה הפרטית כבר כאן

ביום הראשון ללימודים באוניברסיטאות השנה, ביקשנו אני ועוד פעילים ופעילות לחלק פלאיירים של תנועת "עיר לכולנו" באוניברסיטת תל-אביב. לאחר דקות ספורות ניגש אלינו אחד המאבטחים וניסה לקחת ממני את הפלאיירים. המאבטח טען שאנחנו יודעים שאסור לחלק בתוך האוניברסיטה ואנחנו טענו שלא ידענו (ובאמת לא ידענו). הסכמנו לצאת החוצה. אחרי עוד כשעה של חלוקת פלאיירים הייתי צריך לחזור פנימה לשיעור. כשהראתי למאבטח (אחר) בכניסה את התיק הוא סירב להכניס אותי עם פלאיירים לקמפוס. ניסיתי להסביר לו שפלאיירים הם לא נשק, ושאין לו סמכות לאסור עלי להיכנס; זה לא עזר (בסוף נכנסתי משער אחר).
מאוחר יותר באותו היום קיבלו פעילות של רשימה אחרת אישור להיכנס ולחלק חומרים בתוך הקמפוס. נכנסו בעקבותיהם…

בית הדין לעבודה חיסל את שביתת המורות

עם התקרב מועד כניסתם לתוקף של הצווים, חלו לפתע פריצות דרך במשא ומתן. אותן פריצות דרך נבעו, שלא במפתיע, בעיקר מוויתורים של ארגון המורים; וויתורים שנעשו בלחץ איבוד כוחה של השביתה. במעשה הוצאת הצווים, סתם ביה"ד לעבודה את הגולל על השביתה והעביר את רוב כוח המיקוח לצידו של משרד האוצר, שרק היה צריך להמתין לעליית מפלס הלחץ בצד המורות, בראותן את מועד החלת הצווים מתקרב.

איפה החסכונות?

קראתי את הכתבה הזו בדה-מרקר. היא מתארת מן מחקר על תהליך ההידרדרות של משפחות ממעמד הביניים לעוני אם אחד המפרנסים מפוטר. הכתבה מראה שעבור משפחה ממוצעת ממעמד הביניים, פיטורין הם מסלול מהיר לעוני. יש לכך שתי סיבות: קושי משמעותי למצוא עבודה אחרי גיל 45-40 והיעדר כמעט מוחלט של חסכונות. על קיומה המצער והמכעיס של הסיבה הראשונה אין כמעט ויכוח. אבל בנוגע לשנייה הרגשתי לא נוח – למה למשפחה שמרוויחה 18-20 אלף ש"ח בחודש אין כמעט חסכונות? הפוסט הזה מברר מה יקרה אם משקי הבית בישראל יבצעו קיצוץ חד בהוצאות – האם יהיו להם חסכונות? הניתוח מתעלם מכל הגורמים הפסיכולוגיים וההתנהגותיים הקשורים בחיסכון ומניח שכל משקי הבית מצליחים לקצץ בהוצאות בפועל.

אפשר לחסוך בישראל?

הדבר השני שחשבתי עליו הוא שמה שראינו באופן הכי ברור במחאה החברתית הוא שיוקר המחיה בישראל מאוד גבוה. ואם הוא מספיק גבוה – אז ברור שאי אפשר לחסוך. השאלה היא האם הוא באמת כזה? ואם אכן אי אפשר לחסוך כאן – אז למה זה ככה? מי אחראי לזה? ואיך משנים את זה?

הדבר הראשון שצריך לברר הוא מה מצב החיסכון בישראל. הנתונים הזמינים של הלמ"ס מתייחסים לשנת 2010 ולא לשנה האחרונה (מאז המצב כנראה רק הורע, מכיוון שעלות המחיה עלתה ב-6.2%, אין נתונים על השינויים בהכנסות משקי הבית, אבל נראה לי שסביר שההכנסה הממוצעת לא עלתה באותו השיעור). התרשים הבא מראה את כמות החיסכון בישראל לפי עשירונים. החיסכון מחושב כהפרש בין ההכנסות נטו משכר, הון וקבצאות להוצאה הכספית נטו של משקי הבית. ניתן לראות שכמעט כל העשירונים נמצאים במצב של חיסכון שלילי – מוציאים יותר מההכנסה. נקודת האיזון היא העשירון התשיעי ולמעשה רק העשירון העשירי מצליח לחסוך.

זה אומר שההנחה של המחקר, שלמעמד הביניים אין חסכונות, היא נכונה. אבל כמה ניתן להגדיל את החסכון על ידי צמצום של ההוצאה?

כשקשה אז חוסכים, האם זה עוזר?

מדוע הייתה לי תחושה לא נוחה? כי אני חושב שבגדול צריך להשתדל לחיות במסגרת המגבלות הכלכליות שיש, ואם מוצאים יותר כסף ממה שיש אז קשה לבוא בטענות למישהו אחר. לכן צריך לשאול האם המצב העגום של המשפחות בישראל נובע מזה שהן לא רוצות לחסוך או מכך שאי אפשר לחסוך? כדי לקבל תחושה בנושא עשיתי את הניסוי הסטטיסטי הבא:

לקחתי את נתוני ההוצאות של משקי הבית ב-2010. לכל סעיף הצמדתי מכפיל שמייצג את מידת הצמצום שנראתה לי הגיונית אם רוצים לחסוך. המידות שבחרתי מייצגות דיאטה די קיצונית, אין הוצאות חברתיות ומניחים שאין סטיות בכלל מתוכנית החיסכון. למשל: הנחתי שאפשר לקצץ חצי מההוצאה על בשר שאינו מצרך יסוד, אבל ההוצאה על פירות וירקות לא תקוצץ. ארוחות מחוץ לבית ואלכוהול קוצצו לאפס. ריהוט קוצץ פי עשר כדי לשקף הוצאה על בלאי בלבד. חינוך בסיסי לא השתנה, אבל מופעי תרבות ירדו לאפס. אפשר לראות את כל ההחלטות שלי בקובץ, ואני מזמין אתכם לשחק איתו בהתאם למה שנראה לכם סביר. התוצאה הייתה ירידה של 27% בממוצע בהוצאות של משקי הבית. כל מי שניסה לחסוך פעם יודע שזו ירידה מאוד גדולה בהוצאות. אבל כמה מהם הצליחו לחסוך באמת?

התרשים הבא מראה את התוצאות של המאמץ לחסוך. נקודת האיזון עוברת לעשירון החמישי. כלומר – 40% ממשקי הבית ימשיכו להיות במצב של חיסכון שלילי גם אם יפחיתו את ההוצאות ביותר מרבע. האם החיסכון הזה ימנע הדרדרות לעוני במקרה של פיטורים? חיסכון מצטבר של שנה יאפשר לעשירון החמישי לחיות פחות מחודש בלי הכנסות כלל, לעשירון השישי יש כמעט חודשיים, לשמיני ארבעה וחצי. כלומר, גם בהנחה שמשקי הבית חוסכים הרבה יותר, פיטורין יובילו להדרדרות מהירה לעוני ללא תעסוקה חלופית. ולמצוא עבודה לוקח – אם בכלל מצליחים – הרבה יותר זמן מזה.

מהניסוי התיאורטי הקטן הזה נראה שהסיבה לחוסר החסכונות בישראל אינה חוסר רצון לחסוך, אלא קושי משמעותי לחסוך – גם במצב של דיאטה קיצונית בהוצאות של משקי הבית – יותר מחצי מהם לא מצליחים לחסוך.

כמה הערות על החישוב

שיעורי השינוי בסעיפי ההוצאה השונים: אפשר לא להסכים איתי לגבי המפתחות שקבעתי לחיסכון. כאמור, הקובץ זמין ואם אתם חושבות שצריך להיות משהו אחר, הגיבו. התמהיל שבחרתי הוא כזה שמשאיר הוצאות שהן חיוניות (אוכל), השקעה בעתיד (חינוך בסיסי) ומצמצם לרמה שנראית לי מינימלית את האחרות. כמעט כל מה שהוא פנאי ירד לאפס.
שינויים בהרכב ההוצאה: אם מחליטים לחסוך בד"כ מחליטים גם לשנות את הרכב ההוצאה, כלומר לא רק להקטין הוצאות אלא לבחור בחלופות שלא מומשו קודם והן יותר זולות. קשה לבטא את זה בדרך החישוב בה השתמשתי, אבל נראה לי שכאשר החיסכון הוא מעל 25% זה נבלע פנימה.
צמצום נוסף בהוצאות: אפשר לטעון שאם מאבדים מקור הכנסה מצמצמים הוצאות. חישוב החודשים להם מספיק החסכון של שנה נעשה כבר לאחר צמצום משמעותי בהוצאות, ולכן לדעתי לא צריך לעשות כך בחישוב.

מידע שקוף על תקציב המדינה

"נראה לי שהדבר הראשון שכדאי לעשות הוא לשים את התקציב על אקסל ולהפיץ אותו ברשת, שלכולם יהיה את המידע על כמה כסף מקבל בי"ס של הילד שלהם" משהו בסגנון הזה אמרתי לפני כשלוש שנים בישיבה הראשונה של צוות התקציב של "עיר לכולנו". משם התחיל פרויקט התקציבולטור שהוביל מאבק ממושך לחשיפת תקציב עיריית תל אביב בפורמט פתוח. מאבק שהסתיים רק בבית המשפט בעזרת התנועה לחופש המידע. אני עזבתי די מהר לטובת מאבק אחר דחוף יותר ונטשתי את נעם הופשטטר, אלון פדן ונח עפרון לסיים את מה שהתחלתי.
למה בכלל צריך להוציא את התקציב של העירייה בפורמט אקסל? כי ידע הוא כוח. אם התקציב הוא ספר מודפס של מאוד עמודים ייקח שבועות לגלות כמה העירייה מוציאה על פרויקטים שגורמים להגדלת זיהום האויר. אם זה קובץ ממוחשב שניתן לחיפוש ולהפעלה של פעולות אוטומטיות נוספות – זה לוקח שעה. כך אפשר לדעת מה המדיניות האמיתית בנושאים שונים לפי התבחין המוצק מכולם – הכסף.

אם זה עבד ברמה המוניציפאלית…

הסדנא לידע ציבורי היא עמותה אשר "פועלת להגברת מעורבות הציבור בחברה ובמדינה, על ידי איסוף, פתיחה והנגשה של מידע ציבורי וידע אזרחי. באמצעות טכנולוגיות מתקדמות וקוד פתוח, פעילים ושליחי ציבור פועלת הסדנא ל"שחרור" המידע הציבורי ולתמיכה במערכות עיון, ניתוח ולמידה שיפיקו ידע ציבורי." אחד הפרויקטים הראשונים של העמותה היה פרויקט התקציב הפתוח:

"בסוף 2010, לאחר השריפה הגדולה בכרמל, ניסינו להבין את מה האמת מתוך חילופי ההאשמות בין שירותי הכבאות לבין משרד האוצר. הסוגיה העיקרית נגעה לתקציב שירותי הכבאות: אלה טענו שלא תוקצב, ואלה טוענים שכן. תחושתנו היתה שניתן לבדוק או להפריך טענות אלו בצורה פשוטה, שכן ספרי התקציב של המדינה פומביים באינטרנט – כך שמדובר בבדיקה פשוטה וקלה. כמובן שהיינו רחוקים מאוד מן האמת… חיפוש באתר משרד האוצר העלה כי התקציב מפורסם ב-3 מקומות שונים בתוך האתר: בנקודה אחת מדובר בכ-15 קבצי אקסל, אחד לכל שנה. במקום אחר באתר יש קבצי טקסט עצומים, חלקם מתארים שנה בודדת וחלקם סעיפים מסויימים מתוך שנה בודדת. בנקודה שלישית יש מערכת שאילתות אוטומטית, אשר ניתן להשתמש בה בשביל לחפש ולקבל מספר קטן של סעיפים. העובדה המפתיעה היתה שבכל מקום מוצגים מספרים שונים עבור כל סעיף (!)."

בסיוע משרד השר מיכאל איתן, שתפקידו הוא שיפור הקשר בין הממשלה לציבור, ולאחר עבודה מאומצת ורבה של מתנדבים רבים – הוקם אתר הפתקציב הפתוח המאפשר לחפש מידע בתקציה המדינה ולנתח אותו. האתר כל כך שימושי שהוא משמש בשגרה גורמים רשמיים לצורך איסוף מידע על התקציב.

תקציב משנים כל שבוע

בישראל קובעים תקציב בתחילת השנה, וכל שבוע ועדת הכספים מאשר אינספור שינויים שלו, לבקשת משרד האוצר. היקף השינויים יכול להגיע למיליארדי שקלים. במשך שנים משרד האוצר סיפק לחברי הכנסת את המידע על ההעברות שהוא מבקש לבצע רק זמן קצר לפני הדיון, על גבי צרור דפים מודפסים. בסרטון הזה שצולם על ידי הלשכה של חה"כ אבישי ברוורמן אפשר לראות מה קורה כאשר האוצר מנסה להעביר קיצוץ בלתי מוסבר של 2.5 מיליארד ש"ח(!).
זוהי עוד דוגמא למדיניות של משרד האוצר להשאיר את מקבלי ההחלטות באפילה, כך שהמשרד הופך למקבל ההחלטות בפועל. לכן החל פרויקט של סריקת ההדפסות המכילות את המידע על ההעברות התקציביות ודיגיצטיה שלהן לקראת פרסום ברשת. אתן מוזמנות להצטרף.

מי יודע מדוע ולמה? רק משרד האוצר

בהתבטאויות רבות אומרי אנשי האוצר כי הם הגורם האחראי בניהול במשק, אלה ששומרים עלינו שלא נהיה "ספרד או יוון" כמו ששטייניץ אומר. אבל נראה שהם "שומרים" עלינו באמצעות מניעה של קבלת החלטות בכל מקום שאינו משרד האוצר. תמיד אומרים שמי ששם את ההצעה על השולחן הוא זה שכבר קבע 80% מאיך שתראה שתוצאה הסופית. וזה בדיוק מה שהאוצר עושה: מציע הצעה אחת, מביא כמה שפחות נתונים למקבלי ההחלטות ולגופים חיצוניים שמפקחים עליו וכך הוא הופך למקבל ההחלטות בפועל. הלכת לקלפי והצבעת? חשבת שזה ישפר את מצבך הכלכלי? כל עוד משרד האוצר ימשיך להיות קובע המדיניות בפועל – ההצבעה שלך לא משנה כמעט כלום.

פעם ראשונה זה מקרה

לפני שנה נשלחתי על ידי המשמר החברתי לעקוב אחרי שני דיונים ועדת הכספים בנושא יישום המלצות ועדת טרכטנברג בתחום המיסוי. במשך רוב הדיון חברי הכנסת שאלו שאלות רציניות ולעניין, ונציגי משרד האוצר אמרו שהם צריכים לבדוק את התשובות במשרד. בסוף הדיון הערתי שהנתונים היו צריכים כבר להיות מוצגים בהצגה הראשונית כדי שיהיה אפשר לקיים עליהם דיון עקרוני ולא רק פינג-פונג בין הממשלה לבין חברי הכנסת. חברי הכנסת שאלו כמה פעמים מה המשמעות של הפחתת או העלאת אחוז במס ההכנסה ואנשי האוצר לא נתנו תשובה. בנוסף, משרד האוצר הגיע לדיון עם הצעה אחת ולא עם מרחב ההחלטות. יו"ר הועדה גפני אמר שהוא בטוח שעד הדיון הבא של הועדה ביום שני יהיו תשובות, ושהדיון הזה הוא מהיום להיום ולכן אין את כל המידע.

פעם שנייה זה צירוף מקרים

ביום שני התחדש הדיון. מזכירות הועדה הכינה דף מידע שמנתח את הצעות האוצר ואת עמדות הועדה מהדיון הקודם. הדיון עבר באופן מסודר על כל הנקודות שעלו בדיון הקודם ועל כמה חדשות שנוספו. בחלק גדול מהמקרים נציגי האוצר לא נתנו תשובות והתחמקו באופנים שונים. בסוף הדיון אמר יו"ר הועדה: "אני רוצה תשובות על זה. זה מה שהעליתי. זה היה גם ביום חמישי ואני מעלה זאת שוב היום. זה לא מופיע לא בהחלטת ממשלה, זה לא מופיע בתזכיר החוק, זה לא מופיע בשום מקום שנראה באופק…"

בנוסף, חלק מההצעות שחברי הכנסת העלו בדיון הקודם וביקשו ממשרד האוצר להתייחס אליהן כלל לא עלו לדיון. כך גם לגבי חלק מההצעות שעלו תוך כדי הדיון.

פעם שלישית זה כבר שיטה

מה שקרה שם הוא רק מקרה אחד מתוך רבים. משרד האוצר ידוע בכך שהוא מסתיר נתונים ממקבלי ההחלטות המוסמכים. ידע הוא כח – ומי ששולט במידע הוא מי שבסופו של דבר קובע מה יהיה. רוצים דוגמאות? בבקשה:

1. במחקר על תהליך התקצוב בישראל כותבים אבי בן בסט ומומי דהן: "בדיון על הרכב התקציב מקבלת הממשלה נתונים מועטים ביותר, שאינם מספיקים לקבלת הכרעות מרכזיות למשק המדינה… דלות החומר המוגש לשרים על הרכב התקציב, הזמן הקצר המוקצב להם להכנת עמדותיהם ולדיון בהם פוגעים ביעילות הקצאת התקציב…".

הם מצטטים גם את יוסי קוצ'יק שהיה הממונה על השכר במשרד האוצר:
"יש נושא אחד שלא מדובר עליו, וזה השקיפות של מה שקורה בתוך האוצר. ולא פעם ולא פעמיים, ראיתי אני מתוך העמדה שלי כחבר הנהלת האוצר, מצבים מאוד מביכים ומאוד לא נעימים, של אי אמירת כל האמת באשר למה שקורה בתוך הבית. ואני חושב שהיה צריך לייצר מערכת, או לפצל את המצב הבלתי נורמלי הזה, ולייצר מצב של שקיפות של השיקולים באוצר, של אגף התקציבים, הממונה על הכנסות המדינה ואגפי המסים, על מנת לבוא ולומר מה השיקולים שהם שקלו".

2. בשנת 2012 קבע מבקר המדינה: "בלשכת שר האוצר, בלשכת מנכ"ל המשרד ובאגף התקציבים לא נמצאו מסמכי מטה, ניירות עמדה, סיכומי דיון ופרוטוקולים של ישיבות העוסקות בהכנת התקציב השנתי ולא נמצאו סיכומי דיונים שעסקו בענייני תקציב וכלכלה מהותיים ושבהם התקבלו החלטות בנושא. מתברר כי תהליכים מרכזיים של השלטון – כגון תהליך הכנת תקציב המדינה בידי משרד האוצר – מתבצעים ללא רישום של פרוטוקולים וללא תיעוד של ישיבות העבודה ושל תהליך קבלת ההחלטות."

3. בחודש פברואר 2011 הלך מוטי בסוק מדה-מרקר לחפש נתונים על נטל המס: "משרד האוצר נמנע כנראה מפרסום הנתונים מסיבות פוליטיות. מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר, הממונה על העניין, מתקשה לפרסם את הדו"ח השנתי שלו. הדו"ח האחרון שלו הוא מ-2008. האגף גם הפסיק לקיים את מסיבות העיתונאים שלו, שבהן נמסרו נתונים על נטל המס. ניסיון להיפגש עם פקיד האגף המתמחה בנושא נטל המס, נדחה על ידו. "תדבר עם הדובר", הוא אמר."

4. רק החודש, האשים הסטטיסטיקאי הראשי את משרד האוצר: ""קשה לקבל נתונים מרשות המסים ומשרד האוצר", אומר יצחקי ומוסיף: "יש לנו בעיה בלקבל ממשרדים נתונים שאינם מחמיאים להם". לדבריו, למרות שוועדת בן-בסט הציעה עוד בשנת 2000 שרשות המסים תחזור לפרסם נתונים שהיו זמינים לציבור עד שנות ה-60 ומאז נעלמו, הדבר לא יצא לפועל מעולם… אין לאף אחד יכולת להעריך את תחזיות המס ואני אומר לכם שמשחקים עם הנתונים הללו. לפני אישור התקציב תחזיות גביית המס נמוכות ואחר כך התקבולים גדלים אחרי שמאושר התקציב".

רוצות עוד? חפשו בגוגל "משרד האוצר מסתיר" והדיווחים יתחילו לזרום.

ככה לא מנהלים מדינה

 אבל יש מקום לאופטימיות, בשנה האחרונה ישנו שיפור בשקיפות, רובו לא בזכות האוצר. ועל כך בקרוב.

רתך וטוב לו

מידי פעם, במחזוריות חשודה משהו, מתפרסמות כתבות שטוענות שני דברים: שיש המון עבודה בתעשייה ואף אחד לא רוצה לבוא ושחבל שסגרו את בתי הספר המקצועיים כי אם הם היו קיימים לא היה מחסור בעובדים בתעשייה. אחת כזו התפרסמה שוב לפני פחות משבוע. בכתבה מרואיינים מעסיקים שמחפשים עובדים "בנרות": רתכים, מסגרים, נגרים, הנדסאים ומהנדסים: "תעשייני ישראל מתלוננים כבר שנים על מחסור מחריף בעובדים מקצועיים. מנתוני התאחדות התעשיינים עולה שחסרים 5,000-6,000 עובדים, בהם חרטים, מסגרים, רתכים, עובדי מתכת כלליים, נגרים, חווטים ואחרים – פועלי צווארון כחול, שהם בעלי מקצוע".

איך סגרנו את החינוך המקצועי וכלכלה למתחילים

המוטיב השני בכתבות כאלה הוא הצער של המעסיקים על הצמצום בחינוך המקצועי בעשרות השנים האחרונות. צמצום שלטענתם הוא זה שיוצר את המחסור בעובדים אלה לתעשייה: "הסיבה למחסור פשוטה – היעדר מוסדות חינוך למקצועות הטכניים בישראל. "עד לפני 20 שנה פעלו בכל המדינה בתי ספר שבהם לימדו רתכות, מכונאות, מסגרות וחשמלאות – תחומים בסיסים הנחוצים להשתלבות בתעשייה", אומרים בהתאחדות התעשיינים.". ובכן, כנראה שמדובר בכשל מרכזי נוסף של ממשלת ישראל, שכידוע אינה מצטיינת בתכנון לטווח אורך, שסגרה את כל התיכונים בהם לומדים מכונאות רכב ועתה ניצבים בעלי המוסכים בפני שוקת שבורה. לטענת המרואיינים בכתבה, הסיבה היחידה שאין מי שפונים למסלולים הטכנולוגיים היא תדמית גרועה. בצר להם, מציעים המרואיינים את המוצא האחרון: הבאת עובדים מחו"ל (מעדיפים יהודים, אבל אני מניח שיסתפקו גם באחרים).

מה שכמובן לא עולה על דעת המעסיקים – ועל דעת הכתב(!) – הוא לעשות מה שלומדים בכל קורס מבוא לכלכלה: אם ההיצע נמוך – צריך לעלות את המחיר. "אני מוכן לקלוט מיד 15 רתכים ומסגרים בעלי ידיים חכמות, שרק יגיעו. אשלם להם כבר בחודש הראשון שכר גבוה משכר המינימום, ואם הם יישארו – שכרם יעלה בהתמדה" – כך אומר נשיא התאחדות התעשיינים, צבי אורן, הבעלים של חברת מ.ת.ר, המחזיקה מפעל ליצור קרונות משא בדימונה." תשמע צבי, אמנם המצב במשק לא משהו, אבל כנראה שבישראל בשביל לעבוד ברתכות, שכר "מעל למינימום" לא מספיק. אולי תשלם יותר, כמו שעושים באמריקה? והכתב (חיים ביאור), למה אתה לא שואל מדוע לא משלמים יותר אם המצב כל כך קשה?

מי ומי בחינוך המקצועי

מה שתמיד שוכחים לכתוב בכתבות האלה הוא מי הלך לחינוך המקצועי. במשך שנים הפעילה מדינת ישראל הסללה פעילה, שניתבה למקצועות האלה בעיקר מזרחים. לא רק, אבל בעיקר. אמנם חלק ממי שלמדו מקצועות אלה הצליחו להרוויח הרבה מאוד, אבל הרוב הגדול הסתפקו במשך שנים בעבודה פיזית קשה שנזקים בריאותיים בצידה ובשכר "מעל למינימום". אחד הדוברים הבולטים במשך שנים לחידוש החינוך המקצועי היה סטף ורטהיימר. גם הוא, כמו המעסיקים בכתבה, ביכה את המחסור בעובדים מקצועיים. את הילדים שלו, הוא לא שלח לבית ספר מקצועי. אני תוהה האם מר צבי שלח את הילדים שלו ללמוד מכונאות רכב.